ילדי הגטו

"זה היה לאחר הביקור של הבמאי הישראלי חיים זילברמן במסעדה שלי, לאחר שנתן לי הזמנה להקרנת הבכורה של סרטו 'מבטים מצטלבים'. באותו ערב ראיתי כיצד סיפורה של חברתי דליה נקרע לגזרים. אחר כך ראיתי את מחבר הרומן 'באב אלשמס' עומד לצד הבמאי הישראלי הקירח, מפיץ בדיות ושקרים ומציג עצמו כמומחה לנרטיב הפלסטיני." אדם, המספר, הוא פלסטיני אזרח ישראל בשנות החמישים לחייו שהיגר לניו־יורק לאחר שהתייאש מן החזון של "מדינת הישראלים", ונקרע בין הערבית, שפת האם שאתה נולד, והעברית שבה בחר כשפת האב. ; חייו המתפתלים בין זהויות לשוניות ונאמנויות צולבות הובילו אותו בדרך חתחתים עד למותו הבלתי צפוי. אדם מותיר אחריו רשימות מקוטעות המוטלאות מאמת ובדיה, מילים ובבואות של מילים, סיפורים והרהורים, שירה הכתובה כפרוזה, פרוזה כשירה – מגוון סוּגות ואמצעי מסירה הנערמים לרומן רב־שכבתי המתעתע בקוראיו. מהו בכל זאת החוט המאחה את העלילה? אפשר לומר – השואה והנכבה, הזהות החצויה של הפלסטינים בישראל, הגטו בלוד, שתיקה ועדות, היסטוריה והיסטוריוגרפיה. אבל לפני כל אלה שוכנת הלשון הנוברת בעצמה, חושפת את רגביה ומגלה את פצעיה במסע אל הזיכרון. ; אדם לא גמר בדעתו אם להיחלץ מן השתיקה ולהפוך את הזיכרון למילים. הוא נותר עומד על מפתן הדיבור, בין אצילות השתיקה לבין הצורך להיגאל ממנה במילים. שתיקה היא אמנם סוג של מוות, אבל כך גם הדיבור עצמו." (ראיף זרייק, אלקדס אלערבי)--מן המעטפת האחורית.