שלח יונה מבשרת

לשונו של ביאליק היא מרקם צפוף של צירופים אלוסיביים (הרמזים) - מרקם העשוי משברי פסוקים, כצורתם ושלא כצורתם. ביאליק רמז בעיקר לתנ"ך - לסיפוריו ולפסוקיהם - אך גם למקורות "קנוניים" אחרים: ספרות חז"ל, הברית החדשה, הקוראן, שירת ספרד, שירת דנטה, יצירות שקספיר וסרוונטס. אליעזר בן-יהודה וחסידי תפיסת הלשון שלו התנגדו ללשון המשכילית ה"מליצית", העשויה שברי פסוקים, וחתרו להשלטת לשון המשוחררת מכבלי המליצה. לכאורה, בגישתו של ביאליק הייתה משום רגרסיה - חזרה אל הלשון המשכילית נוסח יל"ג - אך למעשה בנה ביאליק לשון פיוטית אישית וייחודית מחורבותיה של הלשון המשכילית שהסתאבה ואיבדה את חנה. הספר עוקב אחר דרכו של ביאליק ביצירת לשון חדשה העשויה ממכיתותיה של לשון השיבוצית הישנה". -- כריכה אחורית.