רפאים בממשות החמלה

"היכן הם הימים שבהם מילים בוראות עולמות. היכן המחוזות שבהם הברוֹת מחוללות ניסים. היכן הם הקהלים שבהם פסוקים הופכים את הלבבות. כאשר הגוף נאנק והנשימה נחמֶצֶת מרוב רצון למַסְמֵס את האדישות, מרוב התאבדות להסיט את מסלול האנושות מתאוצת ההשמדה שלה – כתיבה למען מיגור ההשמדה הזו מרגישה חסרת-סיכוי, עלובה, כמו ניסיון החייאה מרחוק. מדוע לשַדֵר חמלה במעגל סגור. רוב הדברים הכתובים כאן חמוּרים וחֵרוּמִיִים ללא תחתית, כמו כל תיעוד של אפוקליפסה המתרחשת עכשיו. רק שמטרתם איננה תיעוד, מטרתם להסית. האפוקליפסה היא קודם-כול תוצאה ישירה של ההֶרְגלים שלכם – אתם שאינכם רואים, או לא רוצים לראות, או רואים ולמרות זאת נשארים מאובּנים בנוחיוּת הסוקלת וממשיכים לאכול ולשתות וללבוש, לקנות ולמכור סבל נקי, בְּתָרִים ושִבְרוֹנוֹת של גופים ונפשות, וממשיכים לצרוך ולדרוש ולהתאוות אל מוצריו של תופת בעלי החיים תחת מערפת בני האדם. בסופרמרקטים. באטליזים. במעדניות ובמסעדות. בבתים שלכם. במקררים, בשולחנות ובצלחות. בזִכרונות החֵך והלשון. בחנויות הבגדים, ההנעלה והריהוט. במשחטות. בלולים. ברפתות. בדירים. במכמורות ובבריכות הדגים. במעבדות הניסויים. בכל מקום שבו דרכה כף רגלנו" -- מאתר אגרון.