היהודים של מלך ספרד

יותר ממאה וחמישים שנה לאחר גירוש יהודי ספרד ב-1492, הוסיפו יהודים לחיות בטריטוריה ספרדית, לא כשוהים בלתי חוקיים, אלא בחסותם של המלכים הקתולים של ספרד. הקהילה היהודית של אוראן (באלג'יריה של היום) התקיימה בגלוי, על מנהגיה, על מוסדותיה ובהם בית הכנסת, בממלכה שהכריזה על עצמה כמטוהרת מלא-נוצרים. הקיום הזה, הבלתי אפשרי לכאורה, התאפשר משום שהיהודים שימשו, כמו בימי הרקונקוויסטה, כמתווכים בין העולמות המתנגשים של הסהר והצלב. בזכות שליטתם בערבית ובקסטיליאנית, בקודים התרבותיים של שתי החברות ובפוליטיקה הפנימית המורכבת שלהן, יכלו היהודים למלא תפקידים חיוניים לעיר המבצר הספרדית. בתמורה הורשו לחיות חיים "נורמליים", חופשיים במידה רבה מרדיפה ומהטרדה. אלא שהחריג הזה לא יכול היה להאריך ימים. מושל חדש בקש לזכות בכבוד של גירוש היהודים האחרונים מאדמה ספרדית. בעצה אחת עם האינקוויזיטור הראשי, הוא שכנע את המלכה העוצרת, כי נוצרים יוכלו מעתה למלא את תפקידי התיווך וכי באה העת לסלק את אויבי המשיח מאוראן. ב-1669 הקיץ הקץ על השריד האחרון של ה-conviviencia הספרדית. זהו פרק בלתי מוכר ומרתק בהיסטוריה של היהודים בצפון אפריקה.