" 'הדבר החשוב ביותר שלימד אותנו המדע על מקומנו ביקום הוא שאיננו מיוחדים' - כך, בהכרזה נוקבת, פותח ג'ון גריבין את הסיפור הנפלא של המדע... את ספרו המונומנטלי גריבין פותח אפוא במפץ הגדול של המדע המודרני. משם הוא יוצא למסע - מתגלית לתגלית, מתיאוריה לתיאוריה, מהמצאה להמצאה - לשרטוט קווי המיתאר של התפתחות המדע בעולם המערבי מימי הרנסנס ועד ימינו. המדע, אומר גריבין, הוא מהישגיה הגדולים ביותר של הרוח האנושית. לכן טבעי בעיניו לתאר אירועי מפתח דרך עבודתם של יחידים שהטביעו את חותמם על המדע - קופרניקוס, גליליאו, ניוטון, דרווין ואינשטיין, ואחרים, דגולים גם הם אך ידועים פחות, כמו וסאליוס, בויל, לינאוס, פאראדיי, האלי, קיביה ועוד רבים וטובים."
| כותר |
היסטוריה של המדע : 2001-1543 / ג'ון גריבין מאנגלית - דפנה לוי עורך מדעי של המהדורה העברית - חיים שמואלי. |
|---|---|
| כותרים נוספים |
Science. Hebrew |
| מקום קשור |
Tel Aviv-Yafo (Israel)-place of publication |
| מחבר/יוצר |
לוי, דפנה, 1943- |
| מוציא לאור |
תל-אביב : ספרי עליית הגג |
| שנה |
2010 |
| הערות |
מעבר לשער גם: משכל. On verso of t.p.: Science / John Gribbin. ביבליוגרפיה: ע' [676]-688. |
| סדרה |
פילוסופיה ומדע ידיעות ספרים |
| תיאור |
702 ע' : איורים 23 ס"מ. |
| שפה |
עברית |
| מזהה |
ISBN9789655114997 |
| מספר מערכת |
990029150030205171 |
לפריט בקטלוג הספריה
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
אולי יעניין אותך גם
שירה | האם, הבת ורוח הקודש
. לאה פילובסקי עשו מעשה כי הנה ימים באים ולא נותרו מקוננות כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵנוּ בָּא בְּאַרְמוֹנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית נָשִׁים מֵרְחוֹבוֹת נָשִׁים מִצְּרִיפִים מָטִים לִנְפֹּל נָשִׁים מֵאֲחֻזּוֹת נָשִׁים מִנֶּגֶב נָשִׁים מִצָּפוֹן נָשִׁים מִיָּם נָשִׁים מִקֶּדֶם נָשִׁים בַּבַּיִת נָשִׁים בָּעֲבוֹדָה נָשִׁים בַּמִּטְבָּח נָשִׁים בַּמִּטָּה הַזּוּגִית נָשִׁים בַּעֲלִיַּת הַגַּג נָשִׁים בַּחֻרְשָׁה נָשִׁים בַּכְּנִיסָה לַבִּנְיָן נָשִׁים בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי נָשִׁים שֶׁהַשֵּׂיבָה זָרְקָה בִּשְׂעָרָן נָשִׁים שֶׁהָיוּ מֻכָּרוֹת לָרְוָחָה נָשִׁים שֶׁלִּמְּדוּ בְּחוּגִים לְמִגְדָּר נָשִׁים בַּמַּיִם נָשִׁים בָּאֵשׁ נָשִׁים בַּחֶרֶב נָשִׁים בַּחַיָּה נָשִׁים בָּרָעָב נָשִׁים בַּצָּמָא נָשִׁים בָּרַעַשׁ נָשִׁים בַּמַּגֵּפָה נָשִׁים בַּחֶנֶק נָשִׁים בַּסְּקִילָה וְכָל אֵלֶּה מַעֲשֵׂי יְדֵי אָדָם וְאֵין תְּשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה כִּי לֹא נוֹפְלִים הַנְּבָלִים כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה רַק אֶת גּוּפוֹת נְשׁוֹתֵיהֶם הֵם מַפִּילִים וְעַד יְשַׁלַּח בָּם אֵל עֶלְיוֹן חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים – בּוֹאוּ נִתְּנֵם בְּבֵית הָאֲסוּרִים מְלוֹן אוֹרְחִים קְבוּעִים. מי באש הַשְּׂרֵפָה שֶׁהִשְׁתּוֹלְלָה, שֶׁהִסְתּוֹלְלָה בְּרוֹמֵמָה, בַּאֲחֻזָּה, בְּמֶרְכַּז חוֹרֵב, בְּרָמוֹת סַפִּיר, בְּרָמַת גּוֹלְדָּה, בְּרָמַת אֶשְׁכּוֹל, בְּרָמַת חֵן, בְּרָמַת אַלְמוֹגִי, בְּרָמַת בֶּן־גּוּרְיוֹן, בְּדֶנְיָה, בְּבֵּגִין, בְּהוֹד הַכַּרְמֶל, בִּנְאוֹת פֶּרֶס, בַּטֶּכְנִיּוֹן, בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, כְּבָר כָּבְתָה. הָאֲנָשִׁים חָזְרוּ מִזְּמַן לְבָתֵּיהֶם, כְּלוֹמַר, לְבַד מֵאֵלֶּה שֶׁבָּתֵּיהֶם אֻכְּלוּ בָּאֵשׁ. לְבַד מֵהַכְּתָמִים הַשְּׁחֹרִים בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ שָׁבָה הַשַּׁלְוָה לָעִיר. רַק אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶל נָכוֹן מִי הִצִּית אֶת כָּל זֶה, כְּלוֹמַר, לְבַד מֵאֵלֶּה שֶׁיּוֹדְעִים לָבֶטַח: הָעֲרָבִים. כָּל הָעֲרָבִים. כָּל הָעֲרָבִים כֻּלָּם הִצִּיתוּ אֶת חֵיפָה, קוֹבְעִים, מִתְלַהֲטִים, מִתְלַהֲבִים הַלָּלוּ בְּאֵשׁ תָּמִיד שֶׁל שִׂנְאָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַנְמִיךְ לִפְנֵי שֶׁתְּכַלֶּה פֹּה אֶת כֻּלָּנוּ. ולב נמס ופיק ברכיים וחלחלה בכל מותניים רַק מִלִּים יֵשׁ לִי. רַק צְעָקָה. לֹא עָמַדְתִּי עַל הַדָּם. וַדַּאי לֹא שָׁפַכְתִּי דָּם. וְגַם בִּי הַחֶרְפָּה דָּבְקָה. גְּרוֹנִי נִשְׁנָק. מַהִי הַמּוּעָקָה שֶׁלִּי לְעֻמַּת רְמִיסַת חַיֵּי אָדָם? רַק מִלִּים יֵשׁ לִי. רַק צְעָקָה מוּל אֵם מְיֹאֶשֶׁת עִם תִּינוֹקָהּ מוּל קוֹל הַחֶמְלָה שֶׁשּׁוּב נָדַם וְגַם בִּי הַחֶרְפָּה דָּבְקָה. הַכֹּל בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה הַכֹּל מִסְתַּתְּרִים תַּחַת תִּפְאֶרֶת הוֹדָם. רַק מִלִּים יֵשׁ לִי. רַק צְעָקָה וְגַם בִּי הַחֶרְפָּה דָּבְקָה. לאה פילובסקי, ילידת ירושלים, 1970. כיום מתגוררת בקריית חיים. משוררת ועוסקת בהוראה מתקנת. שיריה התפרסמו בכתבי עת ובמוספי ספרות מאז 1992. פרסמה שלושה ספרי שירה והגות פואטית: "אמנות זה" (פרדס, 2009), "מקשיב גם לי דווקא עכשיו" (קשב לשירה, 2013) ו"המפתח בכיסו הריק – מסע פואטי בעקבות ט. כרמי" (כרמל, 2018; פרק מתוכו התפרסם בגיליון 16 של המוסך), וזכתה עליהם בכמה פרסים ספרותיים. . ריקי דסקל ילדה ושמה סנונית כְּלַהֲקַת סִימָנֵי חֵץ הֲפוּכִים פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה סְנוּנִית כְּצִפּוֹרִים שְׁחֹרוֹת לְתוֹךְ אֹפֶק מַחְבֶּרֶת הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁשָּׁמְרָה שָׁנִים בַּשִּׁדָּה לְיַד רֹאשָׁהּ. סְנוּנִית הִגִּיעָה מִן הַמָּקוֹם בּוֹ כֻּלָּנוּ וְהָלְכָה אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ כֻּלָּנוּ לֹא אָצָה לָהּ הַדֶּרֶךְ מִן הַמַּדְרֵגָה אֶל מַעֲבַר הַחֲצִיָּה נִגְרֶרֶת בֵּין שָׁחֹר לְלָבָן גּוּפָהּ מַכְבֵּשׁ גּוּפָהּ אֲסִיר שַׁלְשֶׁלֶת בָּרֹאשׁ הִיא יוֹדַעַת מָה זֶה יָפֶה בָּרֹאשׁ הִיא יוֹדַעַת מָה זֶה טוֹב בָּרֹאשׁ הִיא יוֹדַעַת שֶׁהַגּוּף הוּא גּוּפָהּ שׁוֹקֵעַ לְאִטּוֹ לְתוֹךְ חוֹל כְּמוֹ צַב עֲנָקִים כְּמוֹ יַבָּשָׁה אֲבוּדָה מִתְכַּסֶּה בַּנְּשִׁיָּה הָיֹה הָיְתָה יַלְדָּה סְנוּנִית שְׁמָהּ היא מנשקת את הפצע העתיק לדינה קטן בן־ציון ולמילוסווה פאבלוביץ' הִיא מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַפֶּצַע הָעַתִּיק אֲנִי קוֹרֵאת אֶת עֵינֶיהָ כְּמוֹ הַפִּיתְיָה אֶת כְּבֵד הַנֶּשֶׁר וְרוֹאָה אֶת נְקֻדַּת הַשֶּׁבֶר הִיא עֲגֻלָּה כְּעַיִן, חֲלָקָה כְּמַרְפֵּק וּבוֹלֶטֶת רַק מְעַט מֵעַל הַבָּשָׂר הִיא נִמְצֵאת בְּקוֹאוֹרְדִּינָטַת הָאֵם, הַבַּת וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. הִיא מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַפֶּצַע הָעַתִּיק אֶת הַשֶּׁבֶר הַפָּתוּחַ. בְּגִלְגּוּל קוֹדֵם הָיִינוּ מַשְׁלִיכוֹת כַּדּוּרוֹנֵי שֶׁלֶג בַּחֲצַר הַמִּנְזָר אוֹחֲזוֹת כְּפָפָה אֲדֻמָּה לִכְפָפָה אֲדֻמָּה. אֲחוֹתִי שׁוֹמֶרֶת עָלַי לֹא כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ עַל קַיִן הָרַע. אֲנִי אוֹמֶרֶת גִּלְגּוּל וּכְמוֹ גַּלְגַּל הַדּוֹלֶה מַיִם מִן הַבְּאֵר, עוֹלִים בִּי גַּעְגּוּעִים לְמָה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה וְהִיא מְנַשֶּׁקֶת וּמְנַשֶּׁקֶת אֶת הַפֶּצַע הָעַתִּיק הַפָּתוּחַ כְּקֻפְסַת חִסָּכוֹן לִכְאֵבֵי הָעוֹלָם שׁוֹלַחַת יָד לְנַשֵּׁק אֶת הַדָּם הַזּוֹלֵג אֲלָפִים שֶׁל שָׁנִים אֶת הַזְּרוֹעוֹת הַפְּשׁוּטוֹת לַצְּדָדִים מִן הַקִּבֹּרֶת וְעַד לַמַּסְמֵר הַנָּעוּץ בְּמֶרְכַּז הַכַּף. הִיא מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַפֶּצַע הָעַתִּיק שׁוֹאֶבֶת כּוֹחַ הַוִּיָה דּוֹלוֹרוֹזָה הוּא מַסְלוּל הָאַהֲבָה הַמְּנַסֶּה לְרַפֵּא אֶת נְקֻדַּת הַשֶּׁבֶר. עִם חוּטֵי הַחֹם שֶׁלָּהּ וְעֵינֵי הַסְּתָו הַקּוֹדֵר שֶׁלִּי מָרִיָּה וּמָארִי־יָּה אֲחָיוֹת כִּשְׁתֵּי פַּקְעוֹת צֶמֶר לְתוֹךְ מַסְרֵגָה אַחַת. לָלֶכֶת לִשְׂפַת הַנָּהָר, לְדַמְיֵן אֵיךְ יִהְיֶה לִשְׁכַּב מְכֻסּוֹת בִּשְׂמִיכָה שֶׁל מַיִם. עַכְשָׁו הִיא מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַפֶּצַע הָעַתִּיק יוֹדַעַת שֶׁלֹּא בֶּאֱמֶת קַר לוֹ בַּחֹרֶף אַךְ נְקֻדַּת הַשֶּׁבֶר מַעֲמִיקָה לְתוֹךְ הַבָּשָׂר כְּאִלּוּ כֵּן. קוּרִים שֶׁל אוֹר שֶׁלּוּלְיָנֵי קִרְקָס נוֹדֵד רוֹקְדִים עֲלֵיהֶם עוֹבְרִים מֵעַיִן לְעַיִן רוֹקְדִים עִם פֵיוֹת הַדְּמָעוֹת הַשְּׁקוּפוֹת וְשָׁרִים מָרִיָּה וּמָארִי־יָּה לָנֶצַח. הִיא מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַפֶּצַע הַפָּתוּחַ קוֹלָהּ שַׁלֶּכֶת נִדְרֶסֶת כְּקוֹל נָשִׁים לִפְנֵי צֹהַר מְסֹרָג בְּתָא וִדּוּיִים אָפֵל. ריקי דסקל, משוררת ושחקנית, פרסמה עד כה שישה ספרי שירה. לאחרונה יצא בסרביה הספר "חדר משותף", מבחר דו־לשוני, בסרבית ובעברית, משיריהן של דינה קטן בן־ציון, ריקי דסקל והמשוררת הסרבית מילוסווה פאבלוביץ'. משתתפת לצד הזמרת נגה אשד במופע "עוברות אורח" בתיאטרון אלפא. הספד שכתבה למשוררת גבריאלה אלישע ז"ל התפרסם בגיליון 46 של המוסך. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 52 של המוסך. . דן אלבו מובנו הטהור של השקט בִּהְיוֹתִי בְּדִירַת עֲרַאי זְנוּחָה בָּרֹבַע הַלָּטִינִי שָׁבוּי בְּנִסְיוֹנוֹת חוֹזְרִים וְנִשְׁנִים לְנַסֵּחַ מֵחָדָשׁ שְׁאֵלוֹת נוֹקְבוֹת לִתְשׁוּבוֹת שֶׁאִבְּדוּ מִזְּמַן אֶת מוּבָנָן נִגְלָה לִי מוּבָנוֹ הַטָּהוֹר שֶׁל הַשֶּׁקֶט, בְּאֶמְצַע בְּדִידוּת כְּסוּפַת יָרֵחַ, שָׁמַעְתִּי צְלִיל אַבּוּב מְיַבֵּב כִּצְעָקַת יוֹלֶדֶת הַפּוֹנָה הַיְשֵׁר אֶל לֹעַ הַחַיִּים, בְּפַאֲתֵי הַחֶדֶר בָּרֶקַע צְלִילֵי הַלָּאוּטוֹת חִלּוּ אֶת נִגּוּן הַכִּנּוֹרוֹת וּבְתוֹךְ אִי הַדִּבּוּר בְּאֶמְצַע אוֹתָן שְׁאֵלוֹת שֶׁאֵינָן מַמְתִּינוֹת עוֹד לְאִישׁ מִלְּבַדְּךָ וּשְׁאֵלוֹת שֶׁאֵינְךָ מֵעֵז כְּבָר לִשְׁאֹל שָׁמַעְתִּי אֶת אִי הַוַּדָּאוּת מִתְעַגֶּלֶת סְבִיב חַיַּי בֵּין גוּפוֹת מֵתִים שֶׁעוֹדָם חַיִּים וְחַיִּים שֶׁמֵּתוּ וְכָל הַמֵּתִים שֶׁעוֹד יָמוּתוּ שָׁמַעְתִּי אֵיךְ חַיַּי מִסְתַּיְּפִים בְּלוּלָאַת צְלִילִים שֶׁל תְּפִלָּה מֻכֶּרֶת כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקוֹנָמֵי וְקִנּוּסֵי וְכִנּוּיֵי, דְּאִנְדַּרְנָא וּדְאִשְׂתַּבַּעְנָה וּדְאַחֲרִימְנָא וּדְאָסַרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא... וְאוֹתָן מִלִּים סוֹבְבוֹת הָיוּ סְבִיבִי וּבְתוֹךְ תּוֹכִי וְלִשְׁנִיָּה עֵת חָפַנְתִּי בְּכַפּוֹת יָדַי אֶת מַעֲקֵה הַגְּזוּזְטְרָה שֶׁל הַחֶדֶר הָלֹךְ הָלְכוּ מִמֶּנִּי הָלְאָה מִשָּׁם הָלְאָה וְגָוְעוּ אַט אַט כְּאוֹר יוֹם בְּסֹב הַשֶּׁמֶשׁ. ● בְּלִי שִׁגְעוֹן הַשִּׂמְחָה אָמַרְתְּ, גַּם פַּרְפָּרִים לֹא יַבְחִינוּ בְּקִיּוּמֵנוּ דן אלבו הוא משורר וחוקר תרבות. ייסד וערך את כתב העת "שלם" בתחילת שנות התשעים עם המשוררת גבריאלה אלישע. פרסם עד כה שישה ספרי שירה. ערך את האנתולוגיה הביוגרפית "שירת מרים" על שירת מירי בן־שמחון, והשתתף כתסריטאי בהפקת סרט תיעודי על חייה, עם הבמאים אלדד בוגנים וישראל וינקלר. שיריו תורגמו לאנגלית, ספרדית, צרפתית, רומנית ויפנית. תרגם מסות של רולאן בארת וכן שירים ונובלות מצרפתית לעברית. שירים פרי עטו הופיעו בגיליון 13 של המוסך. » במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת דעאל רודריגז גארסיה, נעמי חשמונאי ובעז טרסי לכל כתבות הגיליון לחצו כאן להרשמה לניוזלטר המוסך לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
לכתבה בבלוג הספרייה
בעבודה | מתוך "מוות מאושר", תרגום חדש לספרו של אלבר קאמי
. איך אפשר למרוד? מאת יפעת שחם . מוות מאושר הוא הרומן הראשון שכתב אלבר קאמי כשהיה בתחילת שנות העשרים לחייו. הוא גנז אותו לטובת כתיבת ספרו הנודע הזר, והרומן הגנוז ראה אור רק בשנת 1971, כעשור לאחר מותו. התלבטנו, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, אם לתרגם את שם הספר ל"מוות מאושר", או אולי להעדיף תרגום מעודן יותר בסגנון "מיתה מאושרת" (הספר תורגם בעבר בידי אהרן אמיר בשם "מיתת אושר" [עם עובד, 1980]). עלה חשש שכותרת הכוללת את המילה "מוות" תרתיע את הקוראים. כל מי שעבדה בחנות ספרים ודאי נתקלה לא פעם בשאלה: "תגידו, אין לכם ספרים שמחים יותר?" ובכן, אין. עם זאת, בעיניי דווקא המילה "מאושר" היא הנפיצה מבין השתיים, או כפי שאמר פרופ' אריאל הירשפלד בהרצאה שנכחתי בה לפני כשבוע: "אם נהיה מאושרים, לא נדע מה לעשות בזה", וכראייה ציטט את השורות המכמירות מתוך השיר "יום פתאומי" לאלתרמן: "כִּי תַגְנִיב לוֹ שִׂמְחָה, כְּאוֹרַחַת שֶׁל חַג, / שֶׁתָּבוֹא, / שֶׁתִּגַּע וְאֵינֶנָּהּ – – / מַה יֹאמַר לָהּ? בַּמֶּה יְפָאֵר הַשֻּׁלְחָן? / וְאֵיפֹה, / וְאֵיפֹה יוֹשִׁיבֶנָּה?" מוות מאושר מספר על פטריס מרסו, פקיד צעיר שחי באלג'יריה תחת השלטון הקולוניאלי, מורד בחיי השגרה המאוסים עליו ויוצא למסע נואש בניסיון לחיות חיי אושר. הספר מטלטל לא כי הוא מאלץ אותנו להישיר מבט אל המוות, אלא כי הוא קורא למרד, ואל מול קריאה למרד צודק יש תמיד רק שתי אפשרויות – להצטרף או להצטער שאין לך מספיק אומץ כדי להצטרף. חיים מאושרים בעיני מרסו הם התמסרות מלאת תשוקה לזרמי החיים מתוך השלמה עם הגורל האנושי שמצפה לכולנו. כשמרסו נשאל מה מפריע לו להיות מאושר, הוא משיב: "העבודה שלי, שמונה השעות האלה שאחרים מסוגלים לסבול, זה מה שמפריע לי", תשובה שעימה עשויים ודאי להזדהות רבים מחבריי לדור ה־Y. בניגוד לרעיונות מסוימים בניו־אייג' שמנסים למכור לנו את התפיסה ש'האושר אינו תלוי בדבר מלבד עצמך' (ולא לחינם הם משגשגים כל כך דווקא בתרבות הקפיטליסטית), לאורך הספר טוען מרסו בתוקף שלא ניתן להיות מאושרים בלי כסף: "מי שיש לו כסף, יש לו זמן. על זה אני מתעקש. הזמן נקנה בכסף. הכול נקנה בכסף. להיות או להיעשות עשיר, פירושו שיש לך את הזמן הנדרש כדי להיות מאושר, אם אתה ראוי להיות מאושר." העמדה האתית של מוות מאושר היא שכדי לחיות חיי אושר צריך הרבה זמן, אבל כדי להשיג הרבה זמן צריך הרבה כסף, אבל כדי להשיג הרבה כסף צריך לעבוד הרבה זמן, אבל אם נעבוד הרבה זמן, לא ייוותר לנו הזמן הנדרש כדי לחיות חיים מאושרים. מעגליות זו היא תמצות מדויק של שיחות רבות שאני עדה להן בין חבריי בני דור ה־Y. מצד אחד הם מודעים לחוסר התוחלת של הריצה במעגל הזה, ומצד שני הם גם מבינים שלא באמת ניתן לסטות ממנו ולצאת בשלום. לאורך השנתיים האחרונות זו השאלה שהטרידה את מנוחתי יותר מכול – איך אפשר למרוד? איך אפשר לצאת מהמעגל הזה בלי להרוג מישהו עשיר ולקחת את כספו כפי שעושה מרסו? זה לא ספוילר, אל דאגה, זה קורה בפרק הראשון, שאתם מוזמנים לקרוא להלן, רגע לפני שהספר יופץ לחנויות. . יפעת שחם, ילידת 1994, עורכת ואחראית מחלקת כתבי יד בהוצאת הקיבוץ המאוחד. עורכת התרגום של הספר "מוות מאושר". סטודנטית לספרות עברית ולבלשנות באוניברסיטה העברית שבירושלים. ביקורות שכתבה על "העייפים" ללילך נתנאל ועל "צבע החלב" לנל ליישון התפרסמו בגיליונות קודמים של המוסך. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו במוסך ובכתב העת צריף (גיליונות 4 ו־5). *** פרק ראשון מתוך "מוות מאושר" / אלבר קאמי מצרפתית: ניר רצ'קובסקי השעה היתה עשר בבוקר, ופַּטריס מֶרסוֹ פסע בצעדים קצובים אל הווילה של זַגְרֶס. בשעה זו נהגה האחות־המטפלת לצאת לשוק, והווילה היתה ריקה. היה זה חודש אפריל ובוקר האביב הנאה, הבוהק והקר האיר באור כחול, צלול וקפוא. השמש היתה גדולה ומסנוורת, אך לא הפיצה חום. אורנים עיטרו את המדרונות שליד הווילה, ואור צלול ניגר לאורך הגזעים. הדרך העולה היתה שוממה. מֶרסוֹ אחז בידו מזוודה, וביפעת הבוקר הזה של העולם המשיך ועלה, לקול הלמות צעדיו על הדרך הקרה. ידית המזוודה חרקה קצובות בידו. קצת לפני הווילה הוליכה הדרך אל כיכר קטנה, מעוטרת ספסלים וערוגות. פרחי גרניום אדומים שהקדימו לפרוח בין צמחי אַַלוַוי אפורים, שמיים כחולים, חומות גן מסוידות לבן – הכול היה כה רענן ויַלדי, עד שמֶרסוֹ נעצר לרגע בטרם המשיך בדרך היורדת מן הכיכר אל הווילה של זַגְרֶס. על סף הבית נעצר ועטה על ידיו כפפות. הוא פתח את הדלת, שאותה השאיר הנכה לא־נעולה, ושב וסגר אותה בטבעיות. הוא התקדם במסדרון, וכשהגיע לדלת השלישית משמאל דפק ונכנס. זַגְרֶס אכן היה שם, יושב בכסא גלגלים וגדמי רגליו מכוסים בשמיכת צמר – בדיוק באותו מקום, ליד האח, שבו ישב מרסו יומיים קודם לכן. הוא קרא. הספר היה מונח על השמיכה. הוא הביט במרסו בעיניו העגולות, שלא נגלה בהן שמץ הפתעה. מרסו סגר מאחוריו את הדלת, ונשאר עומד לידה. הווילונות היו מוסטים, ושלוליות של שמש נשפכו על הרצפה, הרהיטים וזוויות החפצים. מבעד לשמשה צחק אור הבוקר על פני האדמה הזְהוּבּה והקרה. שמחה גדולה וקפואה, צווחות ציפורים מהוססות ואור מציף וחסר־רחמים שיוו לבוקר הזה חזות של תום ואמת. מרסו השתהה, הלוּם מן החום המחניק של החדר שלפת את גרונו ואוזניו. למרות השינוי במזג האוויר, הבעיר זגרס אש גדולה באח. מרסו חש את דמו הולם ברקותיו ועולה עד תנוכי האוזניים. זגרס עקב אחריו בעיניו בלי אומר. פטריס ניגש אל תיבת העץ שמִצדה השני של האח, ובלי להביט בנכה הניח את המזוודה על השולחן. כשהגיע לשם חש רעד קל בקרסוליו. הוא נעמד, שׂם בפיו סיגריה והצית אותה במגושמוּת, בגלל הכפפות שעל ידיו. נשמע רחש קל מאחוריו. הוא הסתובב, כשהסיגריה בפיו. זגרס עדיין הביט בו, אך כעת סגר את ספרו. מרסו, שהאש ליהטה את ברכיו עד כאב, קרא את שם הספר במהופך: 'איש החצר', מאת בָּלַתזאר גְרַסֶיין. בלי להסס התכופף אל התיבה ופתח אותה. שחור על גבי לבן בהק האקדח בכל קימוריו, כמו חתול מטופח, מונח עדיין על המכתב של זגרס. מרסו לקח את המכתב ביד שמאל ואת האקדח ביד ימין. הוא היסס לרגע, תחב את הנשק תחת זרועו השמאלית ופתח את המכתב. זה היה דף אחד בלבד, דף גדול ומכוסה בשורות בודדות, בכתב ידו הגדול והזוויתי של זגרס: "אני מחסל רק חצי בן־אדם. אנא אל תזקפו זאת לחובתי. בכספת הקטנה שלי יימצא מעל ומעבר מן הנחוץ כדי לגמול למי שטיפלו בי עד כה. יתר על כן, אני חפץ שהכסף יוקדש לשיפור תנאיהם של הנידונים למוות. אבל אני מודע לכך שזאת בקשה גדולה." בפנים חתומות קיפל מרסו את המכתב, ובאותו רגע צרב עשן הסיגריה את עיניו, וקמצוץ אפר נשר על המעטפה. הוא ניער את הדף, הניח אותו על השולחן במקום בולט לעין, ונפנה אל זגרס שהביט כעת במעטפה. ידיו הקצרות והשריִריוֹת עוד אחזו בספר. מרסו התכופף, סובב את מפתח הכספת, ולקח את צרורות השטרות שרק מקצתם נראתה מבעד לעטיפת נייר העיתון. ביד אחת סידר אותם במזוודה, כשהנשק אחוז מתחת לשנייה. היו שם פחות מעשרים חבילות של מאה שטרות, ומרסו הבין שהביא מזוודה גדולה מדי. הוא השאיר בכספת צרור אחד. הוא סגר את המזוודה, השליך לאח את הסיגריה הגמורה־למחצה, אחז את האקדח ביד ימין, והתקרב אל הנכה. זגרס הביט כעת מבעד לחלון. מכונית נשמעה חולפת לאִטה על פני הדלת, במעין קול ריסוק של לעיסה. זגרס לא זז, ונראה כמהרהר ביופי הלא־אנושי של בוקר זה של אפריל. כשחש את קנה האקדח על רקתו הימנית, לא הסב את מבטו. אך פטריס, שהסתכל בו, ראה את עיניו מתמלאות דמעות. הוא זה שעצם עיניים. הוא פסע צעד לאחור וירה. לרגע נשען כנגד הקיר, עדיין בעיניים עצומות, ודמו עוד הלם באוזניו. הוא הסתכל. הראש הושלך על כתף שמאל, הגוף בקושי הוַּזח. כך שבמקום זגרס נראה כעת רק פצע ענק ובולט של מוח, עצם ודם. מרסו החל לרעוד. הוא עבר לצד השני של כיסא הגלגלים, גישש ותפס את כף היד הימנית, סידר אותה כך שתאחז באקדח, הרים אותה לרקה ושמט אותה. האקדח נפל על מִסָעד היד ומשם אל ברכיו של זגרס. תוך כדי התנועה הזאת הבחין מרסו בפיו ובסנטרו של הנכה. היתה לו אותה הבעה רצינית ונוגה כמו בעת שהביט מבעד לחלון. באותו רגע נשמעה מול הדלת צפירה רמה של מכונית. הקריאה הלא־מציאותית שבה ונשמעה פעם שנייה. מרסו נשאר רכון מעל הכיסא ולא זז. נהמת גלגלים בישרה שהַקָצב נסע משם. מרסו לקח את המזוודה, פתח את דלת החדר – בּריח המנעול בהק לאורה של קרן שמש – ויצא כשראשו הולם ולשונו יבֵשה בחִכּוֹ. הוא פתח את דלת הכניסה ויצא בצעד מהיר. בחוץ לא היה איש, מלבד חבורת ילדים בקצה הכיכר הקטנה. הוא התרחק. כשהגיע לכיכר חש פתאום בקור, ונרעד תחת הז'קט הקל שלבש. הוא התעטש פעמיים, והעמק הקטן התמלא בהדים צלולים ולעגניים, שנישאו מעלה־מעלה בזוֹך השמיים. הוא התנודד קלות, נעצר והתנשם בכבדות. מיליוני חיוכים קטנים ולבנים ירדו מן השמיים הכחולים. הם פיזזו על העלים הספוּגים עדיין בגשם, על הטוּף הלח של השבילים, עופפו אל הבתים שרעפיהם כדם הטרי, ושבו ועלו במשק כנפיים אל אגמי האוויר והשמש שמהם ניתכו זה־עתה. גרגור חלש נשמע מאווירון זעיר ששייט לו למעלה. בלבלוב הזה של האוויר, בפּוֹריוּת הזאת של השמיים, נדמָה כי כל המוטל על בני־האדם הוא לחיות ולהיות מאושרים. הכול נאלם דום בתוך מרסו. התעטשות שלישית טלטלה אותו, והוא חש כמעין רעד של קדחת. אז נמלט בלי להסתכל לצדדים, כשמזוודתו חורקת וצעדיו הולמים על הדרך. בהגיעו לביתו הניח את המזוודה בפינה, נשכב וישן עד רדת הערב. אלבר קאמי, "מוות מאושר", הוצאת הקיבוץ המאוחד. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. » במדור "בעבודה" בגיליון המוסך הקודם: קטע ממחזה שירי בכתובים, מאת אורן נאמן לכל כתבות הגיליון לחצו כאן להרשמה לניוזלטר המוסך לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
לכתבה בבלוג הספרייה
אדריכלות בישראל
אדריכלות ישראלית נתפסת לעיתים קרובות כנטולת ההילה האמנותית שאופפת את מקבילותיה בעולם הגדול. נכון, כאן לא נמצא קתדרלות, ארמונות ומקדשים (לפחות לא בצורתם השלמה והמפוארת כבבירות אירופה) - לאורך רוב שנות פעילות הבנייה האנושית נחשבו אלו לאדריכלות בה' הידיעה, אך למעשה הבנייה והתכנון בארץ ישראל מהווים מקרה בוחן ייחודי וכמעט חסר תקדים למקום המרכזי שפילסה לה האדריכלות וכל מקצועות התכנון (אדריכלות נוף, תכנון עירוני, עיצוב פנים ועוד) בעת המודרנית. עם השינויים התרבותיים העמוקים שעבר העולם המערבי במהלך המאה ה-19, התעוררות הלאומיות, המהפכה התעשייתית והגילויים המדעיים, עברה המחשבה האדריכלית מעיסוק כמעט בלעדי בתכנון מבני דת וטקס לחיי היומיום של אזרחי המדינה. ההיסטוריה של ארץ ישראל המודרנית, החל מסוף ימיה של האימפריה העות'מנית, ובעיקר במסגרת פעילות התנועה הציונית בה, היא שיעור מאלף בכוחו של התכנון וחשיבותו של המעשה האדריכלי בקוממיות של עם מודרני מחד ובפעולות של מחיקה והשכחה מאידך. באופן מנוגד לדעה הרווחת הרואה בארץ כאוסף מקרי, לעיתים מאולתר של החלטות אדריכליות ותכנוניות, למעשה היא מהווה פרויקט תכנוני מדוקדק שכלל לא אחת שימוש בתאוריות אוונגרדיות ומבעים חדשניים. את נוכחותה המרכזית של האדריכלות במחשבה הציונית ניתן לזהות כבר בכתביו של הרצל, בתיאוריו את החזון למדינה מודרנית המשולבת בנופה של הארץ העתיקה ובמעמד שהוא מייעד לאדריכל והמהנדס בכינונה. באופן מפתיע ובניגוד לאופן מימוש חזונו ע"י מוסדות התכנון של התנועה הציונית בארץ לא ראו הרצל ושותפיו את מורשת הבנייה הערבית שהתקיימה במרחב כמושא להתעלמות והבדלה אלא כבסיס תרבותי אזורי משותף. עם התגברות פעילותה של התנועה בשנות ה-20 וכיבוש הארץ בידי האימפריה הבריטית נעשו מאמצים כבירים לגייס אנשי מקצוע שיובילו את פרויקט ההתיישבות. אלו הגיעו ארצה מבתי הספר המתקדמים באירופה ומצאו בארץ קרקע פוריה ליישום חסר תקדים בהיקפו של פרדיגמות תכנון מתקדמות (כמו עיר הגנים של אבנעזר הווארד האנגלי ותאוריית המקומות המרכזיים של וולטר קריסטלר) וסגנון אדריכלי אוונגרדי (הסגנון הבינלאומי על גווניו השונים אשר לא פעם מכונה בטעות 'באוהאוס' על שם אחד מאותם בתי ספר בהם הוכשרו אדריכלי הארץ). האוסף הלאומי הדיגיטלי של ארכיוני אדריכלות הינו המקור הנגיש והחופשי הגדול ביותר לתיעוד של אותם תהליכי עומק אשר עיצבו את צורתה הפיזית של הארץ לאורך המאה ה-20. האוסף, הכולל את הארכיונים האישיים והמקצועיים של כמה מדמויות המפתח באדריכלות והתכנון הישראלים, הינו פריזמה ייחודית להבנת המגמות, הניסיונות, האופנות ולעיתים הגחמות במסגרתם תוכננה ונבנתה הארץ. יחד עם התיעוד המונוגרפי של פעילותם של אישים ומוסדות מרכזיים בנוף התכנון המקומי אוצר האוסף גם תיעוד תמתי ונושאי של פעילות התכנון והבנייה - מהסגנון הבינלאומי כפי שהוא משתקף במרחב העירוני (העיר הלבנה) והכפרי, פרויקט השיכון האדיר של שנות החמישים, השיח האדריכלי המקצועי השוכן בכתבי העת שפורסמו לאורך השנים, האדריכלות הקומונלית של הקיבוץ על מאפייניה הייחודיים, הבטון החשוף של אדריכלי דור המדינה ועוד כולם מיוצגים במקוריותם ובאמצעי התקשור הייחודיים להם.
לכל התכנים בנושא