| כותר |
המוהיקני האחרון / פנימור קופר עיבוד לעברית - שרגא גפני. |
|---|---|
| מקום קשור |
Tel Aviv-Yafo (Israel)-place of publication |
| מחבר/יוצר |
גפני, שרגא, 1926-2012 |
| מוציא לאור |
תל-אביב : ספרי שלגי |
| שנה |
תש"ם |
| הערות |
"מוגש לחוסכים הצעירים של תכנית 'אגור' ע"י בנק דיסקונט". |
| סדרה |
מיטב ספרות יפה לנוער |
| תיאור |
141, [1] ע' : איורים 22 ס"מ. |
| שפה |
עברית |
| מספר מערכת |
990020536590205171 |
תצוגת MARC
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
אולי יעניין אותך גם
כָּל-כָּךְ קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם, יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים!
יָמִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַּיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה. שַׁלְוַת-בְּדִידוּת גְּדוֹלָה עַל מֶרְחַב הַנָּהָר. חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לִרְוָחָה אֶל תְּכֵלֶת-דְּמָמָה. גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר. מה לבן באותם ימים שלהם מוקדש השיר? הצבע הלבן מוביל אותנו בדרך כלל אל השלג, או אל אור בהיר. לפי ההבנה הרווחת הזו, מדובר בימים מושלגים או מוארים במיוחד, נקיים, ימים המשרים על האדם הלך רוח של טוהר, של ניקיון דעת. בפתח השיר מוסרת לנו המשוררת תיאור של הימים הלבנים, העשוי לכוון את הקורא אל כוונתה. הימים הללו אֲרֻכִּים, כְּמוֹ קַרְנֵי-הַחַמָּה הארוכות יותר בַּקַּיִץ בחצי הכדור הצפוני. אלו הם אפוא ימי קיץ ארוכים יחסית, שבארץ צפונית כמו ליטא, מולדתה של לאה גולדברג, הם גם בהירים יותר ולבנים יותר מימי שאר עונות השנה. הדימוי הזה מרחיק אותנו מעט מהזיהוי הרווח של הימים הלבנים עם הלובן של השלג בחורף. נמשיך עם מעט אסטרונומיה, אבל מכיוון אחר. במשך הדורות נוסו כל מיני נוסחאות וחישובים כדי לדייק יותר את לוח השנה השמשי המקובל, ולהכניס לתוכו באופן שיטתי את יתרת השעות העודפת בכל שנת שמש בת 365 ימים. נוסף על כך, במשך השנים תמיד הציקה לעולם הנוצרי הבעיה של מועד חג הפסחא. זהו החג היחיד שלא נחגג על פי לוח השמש שעליו מבוסס הלוח הגריגוריאני (בשפתנו – הלוח הלועזי) אלא על פי מילואו של הירח דווקא. לשם כך נזקק העולם הנוצרי לתיאום הלוח השמשי עם הלוח הירחי, באופן המזכיר את עיבורי השנים והחודשים בלוח העברי המבוסס על הירח. חג הפסחא – החשוב בחגים הנוצריים – נחוג תמיד ביום ראשון, ולכן בנוסף לתיאום בין הלוחות האסטרונומיים השונים נדרש החישוב גם לתיאום עם הסדר השרירותי של שבעת ימות השבוע שאינו תלוי בכל גורם טבעי חיצוני. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקם בפעם הראשונה גוף בינלאומי שמטרתו הייתה לפתור בעיות כלל-עולמיות – "חבר הלאומים". במשך העשורים הבאים פעלה בז'נווה וועדה מקצועית שמינה חבר הלאומים, שייעודה היה למצוא פתרון בינלאומי מוסכם לתיקון הלוח, באופן שיתאם בין השמש, הירח וימות השבוע. באמצע שנות העשרים נראה היה שמתגבש פתרון לבעיה הסבוכה. בפברואר 1925 נערכה ישיבה של הוועדה, שבה נדונה הצעת החלטה לא שגרתית: להוסיף בסוף כל שנה יום אחד או שניים שלא יימנו עם שבעת ימות השבוע. כלומר – היום שלאחר השבת יהיה יום ללא מספר סידורי, והיום שלאחריו יהיה יום ראשון. לאחר שנים מעוברות (שבהן נוסף גם יום ה-29 בפברואר) יהיו אלה יומיים. הצעה ללוח ובו בין השאר יום לבן בסוף דצמבר 1931 ("יום השנה") ההצעה הזו עוררה חששות כבדים בעולם היהודי. רבנים ומנהיגים חרדו מכך שהמבנה המקודש של ששת ימי מעשה ובסיומם שבת, הנוהג בעם היהודי מאז בריאת העולם ללא חריגה, עומד בפני סכנה. לא הייתה זו רק בעיה דתית. יציבותו של לוח השנה העברי, ושל יום השבת יותר מכל, הייתה ונותרה סמל לאומי ממדרגה ראשונה, המקובל על כל חלקי העם היהודי. העולם היהודי לא העלה על דעתו לאמץ את השינוי וברור היה שהשבת תישאר בעולם היהודי על מכונה כמאז ומעולם. כתוצאה מכך התעוררו גם חששות מעשיים, שלפיהם היפרדות השבת היהודית מהשבת הכלל-עולמית תפגע גם בהשתלבות היהודים בחברה ובכלכלה. מסלולי החיים המשותפים של יהודים ונוצרים היו עלולים להתפצל במובן עמוק וחריף. רבני אירופה הרכיבו משלחת שהופיעה בפני ועדת הלוח בז'נווה, והציגה בפניה את ההסתייגות העמוקה של העם היהודי מהרפורמה המוצעת. הוועדה לא החליטה על קבלת השינוי והעניין המשיך להתברר בשנים הבאות ואף בעשורים הבאים. הימים חסרי המקום משלהם בסדר ימות השבוע, זכו לכינוי "blank days" או "white days". כאן אנו חוזרים אל השיר שלנו. העיתונות העברית ליוותה את הפעולה היהודית המתואמת נגד הפרעת קצב ימות השבוע. כך, בפשטות, כתרגומים מילוליים לכינויים הלועזיים, נולדו הביטויים העבריים "ימים לבנים" או "ימים ריקים": ימים שאינם נמנים במסגרת ימות השבוע. רבני אירופה הקימו ועדה מתמדת שנועדה ללוות את הנושא ולהמשיך לפעול נגד החלטה כזו. נאומו של הרב לוונשטיין מתוך שאלת תיקון הלוח היום. לחצו על התמונה לכתבה המלאה בשנת 1931 התעורר העניין מחדש (שנה לפני כן הונהג בברית המועצות לוח חדש). באביב של אותה שנה התחדשו הדיונים בוועדה בז'נווה, ואיתם הדיווחים בעיתונות העברית על הימים הלבנים והריקים. המשוררת הצעירה לאה גולדברג הייתה רחוקה מכל רצון להתייחס ביצירתה אל הנושאים שעל סדר היום הציבורי. אבל האוזן הפקוחה והנפש הרגישה של המשוררת מצאה ביצור הדמיוני הזה, האסטרונומי מצד אחד והיום-יומי מצד שני – שמים וארץ בד בבד – ממד אחר לגמרי של הקיום האנושי. לחצו על התמונה לכתבה המלאה השיר "ימים לבנים", שהתפרסם ביוני 1932 בעיתון הספרותי הצנוע "פֶּתַח" של חבורת הסופרים העבריים הצעירים בקובנה, חתום: "בּון, IV. 32". המקום הוא העיר הגרמנית בּוֹן, וזמן כתיבת השיר הוא אפריל 1932. אלה הם הימים שבהם הגיעה לאה גולדברג אל בון לתקופה של כשנה וחצי, כדי לסיים את כתיבת עבודת הדוקטור שלה בשפות שמיות באוניברסיטה שבעיר זו. הפרסום הראשון של "ימים לבנים" ב"פתח" מהם אפוא הימים הלבנים של לאה גולדברג? ניתן היה לפטור את הזיקה בין כותרת השיר, שהיא גם נושאו, לבין הביטוי העברי החדש בן הזמן, כצירוף מקרים. אבל הצירוף בתחילת הבית האחרון מסגיר את ההקשר ההיסטורי הברור: יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים. אלה הם שני הכינויים בני הזמן לאותם ימים שמחוץ למניין ימות השבוע. דן מירון מצא בצירוף הזה מפתח להבנת השיר, כאילו ימי הקיץ הלבנים הם גם ימים ריקים במובן של שלווה ריקה, משעממת, מטעה ומייאשת (דן מירון, האדם אינו אלא: חולשת הכוח, עוצמת החולשה, ת"א תשנ"ט, עמ' 381-382). הבנת מקורו של ביטוי המפתח הזה מאפשרת לנו לפרש את הבדידות שבשיר באופן אחר, כמעט הפוך. תעודת עיתונאית ב"פֶּתַח" ימי אפריל 1932 בבּוֹן אכן היו עבור לאה גולדברג ימים של בדידות גמורה במקום חדש. אבל ביומנה היא מתארת ימים אלה כתקופה של בדידות נעימה וצלולה, לא בדידות מהסוג המייאש. אותם יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים הם היצורים החדשים האלה המתקיימים במישור זמן אחר, מעבר לקצב הקבוע כל כך של שבעת ימות השבוע. הם גם שקטים עד כי כָּל-כָּךְ קַל לָשֵׂאת את שתיקתם. הימים האלה הם גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים – הזדמנות לגשר מעל הרציפות המידית שבֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר, ולהתנתק ממרוצת הזמן החולף ברוטינה השבועית הקבועה שבה אנחנו רגילים לְזָרֵז עַל לוּחַ-שָׁעוֹן אֶת מֵרוֹץ הַדַּקִּים [=הדקות]. לאה גולדברג מדמיינת את שַׁלְוַת הבְּדִידוּת הגְּדוֹלָה שהימים המיותמים השקטים האלה משרים על האדם שפתאום עוצר את מרוץ החיים, מתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ ומונה בִּמְתִינוּת את דְּפִיקוֹתָיו של הלב. הם מאפשרים לו לפתוח לרווחה את החלונות שמהם נשקפת תְּכֵלֶת-דְּמָמָה, וכך הוא נִרְגַּע, מִתְפַּיֵּס, מְוַתֵּר (לפי הנוסח המקורי של השיר). זהו פרק זמן העומד מחוץ למסגרת הזמן, כמו הדימוי הנפלא של התִינוֹק המְזַמֵּר את שִׁיר-עַרְשׂוֹ לעצמו, במקום אימו שכבר נרדמה לפניו. האם יש זמן יותר אל-זמני מהרגע הזה? אפשר למצוא חיזוק אפשרי נוסף לפירוש הזה של הימים הלבנים על פי לאה גולדברג, בשיר מאוחר יותר שלה: "אחרי עשרים שנה". שם היא כותבת: שְׁנֵי מִנְיָנִים שֶׁל שָׁנִים, לִגְיוֹנוֹת שֶׁל יָמִים לְבָנִים; שְׁנֵי מִנְיָנִים שֶׁל שָׁנִים שֶׁהָיוּ לְמִדְבָּר שְׁמָמָה. במובן הפשוט, שני המניינים הם שתי עשרות של שנים, אבל אפשר להבין מכך גם את שתי השיטות למניין השנים – שנת השמש הלועזית ושנת הירח העברית. הימים הלבנים הם מדבר שממה של זמן, בדומה לתפקודם בשירנו "ימים לבנים". לאה גולדברג כתבה את השיר בחג הפסח 1932. בצירוף מקרים אמיתי, שלמה יידוב גם הלחין את השיר בפסח, בליל הסדר של 43 שנה מאוחר יותר (בשנת 1975). נראה שהלחן האהוב שלו, הנושא את השומע אל מחוץ להווה, ממחיש היטב גם את המשמעות החדשה הזו: הזדמנות להרהור על חיינו בתוך הזמן ומחוץ לו. כתבות נוספות על ארץ אהבתה של לאה גולדברג "עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה": לאה גולדברג נפרדת מהחיים "האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב
לכתבה בבלוג הספרייה
"דף האחוריים" של חנוך לוין
בשנת 1964 מתחיל סטודנט צעיר בשם חנוך לוין את לימודי התואר הראשון בפילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. הלימודים התובעניים תפסו מקום משני בחיי הצעיר בן ה-21. אותו עניינה הכתיבה, ובייחוד הכתיבה הסאטירית. עיתון הסתדרות הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב "דורבן", נענה בחיוב לסטודנט הצעיר שביקש לכתוב בעיתון. "ראיתי את הטקסטים, זה ללא השוואה לשום דבר שפרסמנו עד אותו יום", נזכר אמנון צבן, אז סגן עורך העיתון. במהלך שירותו הצבאי חיבר לוין בעיקר פזמונים משעשעים, באוניברסיטה התנסה בסוגות נוספות, ומעל הכול בחיבור קטעי סאטירה. על מחזאות עדיין אי אפשר לדבר. למדור החדש שקיבל בסיום הפגישה עם צבן קרא "דף האחוריים". לעיתים אייר אותו מיכאל דרוקס. כבר בסאטירות הראשונות האלה חושף לוין, הצעיר שגדל במשפחה מעוטת אמצעים (שלא לומר מחוסרת) בשכונת נווה-שאנן בדרום תל-אביב, את פערי המעמדות בחברה הישראלית. בעיקר, אבל לא רק, ביחסה לערבים. דמות קבועה ב"דף האחוריים" הייתה סבתא אליהו, שבגליון מה-29 בנובמבר 1965 הזמינה את הקוראים לרסיטל זימרה בביצועה. באותו גיליון מסביר חנוך לוין מהי הסאטירה לשיטתו. וכך הוא כותב, במרירות משהו: הסאטירה, וההומור בכלל, משתמשים באלמנט האבסורד ובכך הם חוטאים לאמת, ומה שגרוע מזה, לאדם. המציאות, לעולם אינה אבסורדית וחד-משמעית כפי שנדמה שעה שאנו תופשים רק אספקט אחד שלה או מסלפים את עובדותיה כדי לשרת מגמה נתונה בשרירות. בעיית הערבים בישראל היא באמת הרבה יותר סבוכה וקשה מכדי שאפשר יהיה להציע דרך לפתרונה בקריאות-תגר או בעצרות-עם. הסאטירה, לא רק שאינה יכולה להתיר את הבעיה, היא אף מעקמת אותה, לכן הינה חוקית כתופעה אמנותית ובזויה כמכשיר פוליטי-חברתי. על הסאטיריקן לגלות ספקנות עצמית ביחס ישר לכוח דמיונו. צריך, על כל פנים, להודות שבתחום החיים המעשיים זהה ההומור עם קלות הדעת. מעת לעת העניק חנוך נושא למדור, למשל "אמנות הסיפור הקצר" (29.11.65), שבו אנו מוצאים פרודיה לספר בראשית: בצד גרסה מחודשת ל"גלגול" של קפקא: גם הסלידה של לוין מהמלחמה (כל מלחמה) ניכרת במדור. כבר ב"דף האחוריים" יציג המחזאי לעתיד את כישרונו כפזמונאי, והפזמון הסאטירי "חייל של שוקולד" יתגלגל לפתחו של שמוליק קראוס, שילחין את השיר (בשינוי כמה מילים) ויצרף אותו לאלבום החלונות הגבוהים. השיר ייפסל לשידור בגלל המסר האנטי-מלחמתי שלו, התרחשות כמעט קבועה כשמדובר בכתיבה האנטי-מלחמתית מאת לוין. ביוני 1967 גויס לוין עם אלפי צעירים ישראליים למה שיוודע לימים כ"מלחמת ששת-הימים". הוא הוצב באל-עריש שבסיני ביחידת נ"מ, והגיע אל חצי האי בתום הקרבות. מראות ההרס והחורבן, צחנת גופות האויב וצהלות החיילים הישראלים הלועגים לחיילים המצרים השבויים (שאת גופות חבריהם לא הורשו לפנות משדה הקרב) – כל אלה הובילו אותו לעזוב בתום המלחמה את האוניברסיטה ולשקוד על מחזה ראשון שינפץ את בלון האופוריה שנופח בתקשורת, במסדרונות הממשלה והכנסת וברחוב הישראלי – "את ואני והמלחמה הבאה". כתבות נוספות לחנוך לוין אין אשליות בקשר ללונדון הקריקטורה הראשונה של הנער דודו גבע עכבר, חתול או ילד-לוליין: מי אתה מיקי-מהו? קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה
לכתבה בבלוג הספרייה
חנוכה
חג החנוכה מציין את ניצחון החשמונאים במרד נגד היוונים בתקופת בית המקדש השני. חנוכה נחגג במשך שמונה ימים החל מכ"ה בכסלו. בניגוד לרוב החגים ביהדות, חנוכה לא נזכר בתורה אלא נוסף בידי חכמים בימי בית המקדש השני. ניצחון החשמונאים (המכונים גם מכבים) סיפק שלוש סיבות עיקריות לחגיגות החנוכה: סיום הגזירות שגזרו היוונים נגד קיום מצוות וטיהור מחדש של בית המקדש, שאפשרו ליהודים לשוב ולשמור בחופשיות על אורח החיים היהודי; סיום השלטון היווני והחלפתו בשלטון יהודי, אף שזה נמשך 200 שנים בלבד עד לחורבן בית המקדש השני; נס פך השמן הוא הסיבה לכך שהחג נחגג שמונה ימים. בכניסתם לבית המקדש מצאו החשמונאים רק פך (ולא פח, כי פך הוא כד קטן לנוזלים) אחד של שמן טהור שאמור היה להספיק ללילה אחד, אבל באורח נס הספיק לשמונה לילות. מתי מדליקים נר ראשון? מתקשים לזכור מתי מדליקים נר ראשון של חנוכה? חלקו את שם החג לשתי מילים: חנו ו-כ"ה וזכרו את הסיומת. המשמעות היא כי החשמונאים חנו – כלומר סיימו את המלחמה - בכ"ה כסלו, ולכן חל נר ראשון באותו תאריך. זהו אחד מההסברים למקור שמו של החג, המכונה גם חג האורים. מתי הדלקת נר ראשון של חנוכה 2019? השנה יחול הים הראשון של חנוכה ביום שני, 23 בדצמבר 2019. אולם את הנר הראשון מדליקים ערב קודם, כלומר ביום ראשון, 22 בדצמבר 2019, עם שקיעת החמה (משום שביהדות היממה מתחילה בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים). את הנר השמיני והאחרון מדליקים השנה ביום ראשון בערב, 29 בדצמבר 2019. סדר הדלקת נר ראשון של חנוכה הדלקת שמונת נרות חנוכה היא המצווה המרכזית בחג, מטרתה לפרסם את הנס ברבים ולכן מציבים את החנוכייה בפתח הבית או בחלון. הדלקת נר אחד בלבד מדי ערב מוציאה ידי חובה, אבל נהוג להדליק בכל יום נר אחד נוסף לנרות הקודמים. כלומר בערב הראשון מדליקים נר אחד, בערב השני - שני נרות, וכן הלאה עד שבערב האחרון מדליקים שמונה נרות. בשל קדושת נרות החנוכה אסור להשתמש בהם, למשל למאור או להעברת אש, "אלא לראותם בלבד". לכן נהוג להדליק נר נוסף (השַמָש) למקרה של שימוש באור החנוכייה. מקומו של השמש בחנוכייה שונה משל שמונת הנרות. ברכה להדלקת נר ראשון של חנוכה בלילה הראשון מברכים לפני הדלקת הנר שלוש ברכות: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה"."בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה"."בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה". את ברכת שהחיינו מברכים בלילה הראשון בלבד, בעוד ששתי הברכות הראשונות נאמרות בכל ימי החנוכה. לאחר הדלקת הנרות נהוג לומר את המזמור "הנרות הללו" ולאחריו שרים את הפיוט "מעוז צור". הלכות ומנהגי חנוכה מלבד הדלקת החנוכייה מצווה חשובה נוספת היא אמירת תפילת הלל שלם בכל ימי החנוכה אחרי תפילת העמידה של תפילת שחרית. גם בברכת המזון מוסיפים את ברכת "על הניסים" הייחודית לחנוכה. בימי החנוכה אסור לומר הספדים ולנהוג בתענית, מכיוון שמדובר בימי חג, אף שחכמים קבעו אותם. מנהג נוסף (וחביב במיוחד על הציבור) לזכר נס פך השמן הוא אכילת מאכלים מטוגנים בשמן עמוק ובהם סופגניות, לביבות וספינג'. מנהגים שאהובים בעיקר על ילדים הם משחק בסביבונים שעל פאותיהם כתובות האותיות נ', ג', ה', פ' ("נס גדול היה פה", או ש' לציון המילה "שם" בחו"ל) והענקת דמי חנוכה. על פי אחד ההסברים מקורם של דמי חנוכה בסמיכות לחג המולד וברצון לתת לילדים מתנות כמו שמקבלים הילדים הנוצרים בחג המולד.
לכל התכנים בנושא