קולנוע עם צליל

סרט קול הוא סרט המשלב צליל מסונכרן עם התמונה – כלומר, פסקול המשולב טכנולוגית עם הווידאו – וזאת בניגוד לסרטים אילמים, שבהם לא היה צליל מוקלט. ההקרנה הפומבית המתועדת הראשונה של סרט קול התקיימה בפריז בשנת 1900, אך רק עשרות שנים לאחר מכן הפכה הטכנולוגיה למסחרית וברת-יישום בקנה מידה רחב. אחת הבעיות המרכזיות הייתה הקושי להשיג סינכרון מדויק בין הצליל לתמונה, במיוחד במערכות הראשונות שהתבססו על הקלטה והפעלה מדיסקים נפרדים. גם איכות ההקלטה וההגברה הייתה נמוכה מכדי לאפשר חוויית צפייה קוהרנטית. הפריצה המשמעותית התרחשה עם פיתוח טכנולוגיית "צליל על סרט", שאפשרה הטמעת הפסקול ישירות על גבי הפילם עצמו. הקרנות מסחריות ראשונות של סרטים קצרים תוך שימוש בטכנולוגיה זו החלו בשנת 1923. עד אז, הסרטים הושמעו בליווי מוזיקה חיה, לרוב באמצעות פסנתרן או נגן עוגב באולם הקולנוע. השלבים המרכזיים במסחור הקולנוע הקולי התרחשו במחצית השנייה של שנות ה־20. בתחילת הדרך, סרטים שכללו דיאלוגים מוקלטים ומסונכרנים – שנודעו כ"סרטים מדברים" (Talkies) – היו לרוב סרטים קצרים. הסרטים העלילתיים הראשונים באורך מלא כללו פסקולים שהכילו בעיקר מוזיקה ואפקטים קוליים, ללא דיבור. הפריצה הגדולה הגיעה עם הקרנת הבכורה של הסרט זמר הג'אז ב־6 באוקטובר 1927. אף שהסרט כלל רק קטעי דיאלוג מצומצמים, הוא נחשב לסרט המדבר הראשון באורך מלא והפך להצלחה מסחרית עצומה. הסרט הופק באמצעות טכנולוגיית "ויטפון", מערכת מבוססת צליל-על-דיסק, שהייתה אז הטכנולוגיה המובילה בשוק. עם זאת, זמן קצר לאחר מכן הפכה טכנולוגיית צליל-על-סרט – שבה הפסקול מוקלט ישירות על גבי הפילם – לסטנדרט התעשייתי הקבוע להפקת סרטים מדברים. בתחילת שנות ה־30 הפכו הסרטים המדברים לתופעה עולמית, והשפיעו באופן עמוק על תעשיית הקולנוע ברחבי העולם. בקולנוע האמריקאי, המעבר לקול חיזק את מעמדה של הוליווד כמרכז תרבותי וכלכלי מוביל, וסייע לביסוסה ככוח הדומיננטי בתעשיית הקולנוע הבינלאומית. באירופה – ולמידה מסוימת גם באזורים נוספים – התקבלה הטכנולוגיה החדשה בגישה מסויגת מצד יוצרים ומבקרים, שחששו כי ההתמקדות בדיאלוג תבוא על חשבון השפה החזותית והאסתטיקה הפואטית שזוהתה עם הקולנוע האילם. ביפן, שהתפתחה בה מסורת ייחודית של הקרנות אילמות בליווי הופעות חיות של מספרי סיפורים מקצועיים (בנשי), חל המעבר לקול באופן הדרגתי ואיטי יותר. לעומת זאת, בהודו כניסת הקול לתעשייה נתפסה כפריצת דרך מכוננת. שילוב הצליל – ובייחוד השירה והמוזיקה – היה גורם מפתח בהתרחבות המואצת של תעשיית הקולנוע המקומית, והוא נותר מאז מרכיב מרכזי ומובהק בתרבות הקולנוע ההודית.