ביקורת

ביקורת ספרות עוסקת בהערכה אקדמית של יצירות ספרותיות, בקביעת אמות מידה להערכת היצירה הספרותית, בסקירה כללית של יצירה על תוכנה, מאפייניה וחשיבותה; או של מכלול יצירתו של יוצר; בפרשנות הפותחת צוהר לעולמו הפנימי של יוצר, בהוראת טעם ספרותי טוב, ובהגדרת המאפיינים של שירה אמיתית. ספרות וביקורת הספרות הן כמו ביצה ותרנגולת. ספרות טובה יוצרת ביקורת טובה, וביקורת טובה יוצרת ספרות טובה. מבקרים עסקו בביקורת כחוקרי ספרות, אסתטיקנים וכעיתונאים המתמחים בביקורת ספרות, כגון ויליאם הזליט, ויסאריון בלינסקי, פרנצ'סקו דה סנקטיס, גאורג ברנדס, פישל לחובר, ורבים אחרים.היו גם משוררים שהיו כותבים ביקורות מפעם לפעם. לדוגמה, רבי משה אבן עזרא, דוד פרישמן, יעקב פיכמן, ולאה גולדברג בישראל; או בן ג'ונסון, ג'ון דריידן, וסמואל טיילור קולרידג' באנגליה. לימודי ספרות באקדמיה החלו מאה ה-19, בעיקר באירופה ובארצות הברית, כחלק מהתפתחות מדעי הרוח. באירופה חוגים לספרות התמקדו בלימוד טקסטים קלאסיים, לשון ותרבות. בארצות הברית, אוניברסיטאות הציעו קורסים בספרות אנגלית כחלק מהשכלה כללית. בשנות ה-20 וה-30, לימודי ספרות הפכו לתחום מחקר מרכזי באקדמיה, עם ניתוח טקסטים, תיאוריה ספרותית והיסטוריה של הספרות. בהמשך הופיעו גישות חדשות כמו הפורמליזם הרוסי, ותיאוריה פוסט-מודרנית. ביקורות ספרות מתפרסמות בספרים, בהרצאות, בכתבי עת ספרותיים, ובמוספים המתמחים בכך. לדוגמה, "מאזנים", "דחק", The Times Literary Supplement, "קתרסיס", מוסף ״ספרות ותרבות״ של ידיעות אחרונות, מוסף "הארץ/ספרים", ועוד. מבקר הספרות האנגלי וולטר אלכסנדר ראלי כתב: "אמנות ביקורת הספרות, שלעיתים תכופות ממעטים בחשיבותה עד כדי מעמד שולי בין האומנויות, אינה אלא אמנות הקריאה והפרשנות של מה שכתוב... מקובל לסבור שביקורת מתנגדת ליצירה, אולי משום שהיצירה אליה היא שואפת, מושגת רק לעיתים נדירות, כך שהעולם שוכח שהעיסוק העיקרי של ביקורת אינו לא לחוקק ולא לסווג אלא להחיות מתים... באמצעות הכוח היוצר של אמנות ביקורת הספרות, אדם חי נבנה מחדש ממצבור מסמכים מקוטעים שהשאיר עבור הדורות הבאים". וכתב דוד אריה פרידמן: