סיוע כלכלי אמריקני

ממשלת ארצות הברית מספקת סיוע לכמה מדינות וארגונים זרים, בעיקר במטרה לקדם את האינטרסים המסחריים והביטחוניים הלאומיים שלה, אך לעיתים גם כדי לסייע למטרות הומניטריות ברחבי העולם. המימון לתוכניות סיוע החוץ מגיע ממשלמי המיסים האמריקאים וממקורות הכנסה אחרים, כפי שנקבע על ידי הקונגרס מדי שנה בתקציב. הכסף מחולק באמצעות "מעל 20 סוכנויות ממשלתיות אמריקאיות המנהלות תוכניות סיוע חוץ", אם כי כמחצית מכלל הסיוע הכלכלי מועבר דרך הסוכנות האמריקנית לפיתוח בין-לאומי (USAID). מבחינה היסטורית, מדינות בעלות חשיבות אסטרטגית לארצות הברית מיועדות באופן קבוע לקבל ממנה סיוע. כיום, הרוב המכריע של מקבלי סיוע החוץ הן מדינות מתפתחות ומדינות המתאוששות ממלחמה או אסון. סיוע החוץ משרת שלוש פונקציות בסיסיות: לספק סיוע ביטחוני, התפתחותי והומניטרי. על אף שארצות הברית העניקה סיוע כלכלי למדינות אחרות מאז 1812, רק במלחמת העולם השנייה התרחב הסיוע והפך לחלק ממדיניות ממשלתית סדורה, כפי שמעידים תוכנית מרשל (1948) וחוק הביטחון ההדדי (1951), שהיו תוכניות הסיוע החוץ הגדולות ביותר בתקופה שלאחר המלחמה. מערכת הוצאות סיוע החוץ הנוכחית של ארצות הברית יושמה בשנת 1961. מבחינה כמותית, הסיוע החיצוני של ארצות הברית גדול מזה של כל מדינה אחרת בעולם, אם כי כאחוז מהתמ"ג הוא מדורג כמעט אחרון בהשוואה להוצאות סיוע חוץ של מדינות מפותחות אחרות. סיוע חוץ בדרך כלל זוכה לתמיכה דו-מפלגתית בקונגרס, משום שהוא נתפס כשיטה יעילה לקידום פיתוח כלכלי עולמי בתחום ההשפעה של ארצות הברית, ובכך מקדם את הביטחון הלאומי. לעומת זאת, הוא מאוד לא פופולרי בציבור האמריקאי, בין היתר בשל פרסום נתונים מנופחים לגבי היקף ההוצאות הממשלתיות על תוכניות סיוע חוץ.