שבע בן בכרי

שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, דמות מקראית, איש משבט בנימין שמרד בדוד המלך, וקרא לשבטי ישראל להינתק ממלכות דוד שנתמכה בידי שבט יהודה, וזאת לאחר שדוד שב לירושלים אחרי דיכוי מרד אבשלום (שמואל ב פרק כ). כינויו "בן בכרי" – רומז אולי לייחוסו לבכר, בנו של בנימין. בעקבות מרידתו, שלח דוד את עמשא בן יתר בראש צבא שבט יהודה, אך זה התמהמה במשימתו, ולכן נדרש דוד לקרוא את אבישי בן צרויה למשימה זו. בגבעון פגש בהם שר הצבא יואב בן צרויה, והוביל את הכוח לאבל בית מעכה, שם מצא שבע מקלט. אנשי יהודה צרו על העיר. כדי להימנע מהרס העיר, אישה חכמה אחת שכנעה את יושביה להרוג את שבע ולהשליך את ראשו מעבר לחומה. התושבים שוכנעו וביצעו את הנדרש ובכך הומת שבע והמצור הוסר. זהו אחד המקרים בתנ"ך בהם נעשה עונש מוות במורד במלכות.