חוקים רטרואקטיביים

חקיקה למפרע היא חקיקה שתחילת תוקפה נקבעה למועד שקדם להשלמתה. זאת, בניגוד לעיקרון הבסיסי לפיו נורמות חדשות שקובע המחוקק הן צופות פני עתיד. עיקרון זה נובע מאחד הכללים הבסיסיים של עקרון החוקיות, לפיו אין עונשין אלא אם מזהירין. לפיכך, ברירת המחדל היא כי חוק אינו חל למפרע, אלא אם כן נקבע בו במפורש אחרת. ייתכנו שני סוגים של חקיקה למפרע: חקיקה רטרואקטיבית, שמשנה את המצב החוקי למפרע, וחקיקה רטרוספקטיבית, שאינה משנה את המצב החוקי למפרע, אך היא משנה את תוצאותיהן של פעולות שנעשו בעבר. חוק רטרוספקטיבי, שבא לתת תוקף חוקי למעשים חסרי תוקף כזה שנעשו בעבר, נקרא חוק תשריר. חקיקה רטרואקטיבית נחשבת קיצונית יותר מחקיקה רטרוספקטיבית, שכן משמעותה היא שאדם נהג בהתאם למצב חוקי מסוים, ובדיעבד התברר שהמצב החוקי היה שונה. עם זאת, ייתכנו גם מקרים שבהם האינטרס הציבורי יצדיק חקיקה מסוג זה. דוגמה בולטת לכך היא החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. חוק זה נחקק ב-1950, ותחולתו היא לגבי פשעים שהתרחשו בתקופת השלטון הנאצי, בין 1933 ל-1945.