שיר לחתונה, הרווח כיום במנהג רוב קהילות ישראל, ודומה שמוכר למדי בציבור הישראלי הרחב בכללותו. מקורו הוא מתוך פסוקים בנבואת ירמיהו (לג, י-יא), המשמשים גם מקור לברכה השביעית והאחרונה משבע ברכות הנשואין הנאמרות תחת החופה. 'עוד ישמע' מנכיח, יותר מכל, את ההיעדר; השרים מייחלים לבואו של יום עתידי, שבו, יותר מכל קול אחר, ישמע קול שמחת החתונה. אל מול היעדר ההווה של השממה והחורבן מטעים הנביא את תקוותו לעתיד טוב יותר בדמות קול החתונה, בצד קולות שמחה אחרים – קול המודים לה' בשיר ובקרבן – קולות המסמלים כולם את מצבה של ארץ מיושבת, פועמת וחיה. תקוותו של ירמיהו, אם כן, היא תקווה לשיבת ישראל לארצם. ואולם, בהקשר הישראלי העכשווי דומה שיש לשקול את קיומו של היעדר אחר, שלא אליו התכוון הנביא. שיבת ישראל לארצם כבר אינה מחוז-חפץ עתידי, אלא עובדה ברורה בחיי ההווה. על רקע זה, דומה שהניגוד לקולות שמחת החתונה אינו טמון בשקט הנגזר מן השממה – שהרי שוב אין הארץ שוממה – אלא בקולות אחרים, קולות העצב והבכי הפוקדים את מקומותינו גם בשובנו לארצנו. הנה כי כן, גם שיר קצרצר מקפל בתוכו, לעתים, משהו מתמורות הדורות, ואומר דבר-מה קיומי על עצב ועל תקווה.
|