"יַעֲלֶה תַחֲנוּנֵנוּ" הוא הפיוט הפותח את סליחות ליל יום הכיפורים בקהילות אשכנז ופולין, לאחר תפילת עמידה של ערבית והוא מיוסד על סדר הא"ב בסדר יורד (תשר"ק). הגרסה כאן היא לפי מנהג קהילות פולין. לפי מנהג אשכנז השלד זהה, אך ישנם הבדלים בחלק מן המילים שעל סדר תשר"ק. הפיוט מקפל בתוכו את התמצית של מהלך היום כולו, המתרחש מ-"עֶרֶב" דרך "בֹּקֶר" ו-"עַד עָרֶב". זוהי המחזוריות של כל מועד, המתחיל בערב ומסתיים בערב. זוהי גם מחזוריות הנזכרת באופן מפורש ביחס ליום הכיפורים: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם" (ויקרא כג, לב). בין "עֶרֶב" ל"עֶרֶב" מתרחש תהליך מהותי, המבוטא במעבר מ-"יַעֲלֶה", דרך "וְיָבוֹא", עד ל -"וְיֵרָאֶה" (מבוסס על תפילת "יעלה ויבוא ויראה וירצה..." הנאמרת במועדים ובראשי חודשים). תחילת התהליך בליל יום הכיפורים, הזמן בו נאמר הפיוט. ראשית יש להעלות את התחינה, את הקול, בדחילו ורחימו: "יַעֲלֶה תַחֲנוּנֵנוּ (קוֹלֵנוּ, עִנּוּיֵנוּ, מְנוּסֵנוּ, וכו') מֵעֶרֶב". המשכו ביום, לאחר שהקריאה הוצאה לחלל העולם, בבקשה שהיא תבוא ליעדה: "וְיָבוֹא שַׁוְעָתֵנוּ (צִדְקָתֵנוּ, סְלִיחָתֵנוּ, לְמַעֲנוֹ, וכו') מִבֹּקֶר". ואילו המענה המיוחל מסתמן לקראת הערב השני, כפרי של התהליך של היום כולו: "וְיֵרָאֶה רִנּוּנֵנוּ (פִדְיוֹנֵנוּ, נַאֲקָתֵנוּ, כִפּוּרֵנוּ, וכו') עַד עָרֶב". ואכן, רוב המילים המוצמדות ל-"וְיֵרָאֶה" - במשמעות של יהא רצוי ומקובל - מקפלות בתוכן את התוצאה המקוּוה: רִנּוּנֵנוּ, פִדְיוֹנֵנוּ, כִפּוּרֵנוּ, הַדְרָתֵנוּ. השיא הוא בשורה האחרונה: "וְיֵרָאֶה אֵלֵינוּ עַד עָרֶב". לא המענה הוא שְ"יֵרָאֶה", אלא הקב"ה עצמו.
|