תהלים נ: מזמור לאסף אל אלהים

ואלה הדברים שה' אומר בדין עמו: (ז) שִׁמְעָה, עַמִּי, וַאֲדַבֵּרָה; שמע, יִשְׂרָאֵל, וְאָעִידָה בָּךְ: זכור כי אֱלֹֹהִים, אֱלֹֹהֶיךָ אָנֹכִי. זהו אזכור לתחילת עשרת הדיברות שבברית סיני: אָנֹכִי ה' אֱלֹֹהֶיךָ.[3] (ח) אף על פי שיש בדברי עידוד והוראה להקריב קרבנות, הרי לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ, וְלא עוֹלֹתֶיךָ שאתה מביא הן העומדות לְנֶגְדִּי תָמִיד. איני נזקק לקרבנות הללו, ולא הם עיקר רצוני ממך.[4] (ט) לֹא אֶקַּח לצורך עצמי מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ, מהשטחים הגדורים של צאנך לא אקח עַתּוּדִים, תיישים, (י) כִּי לִי שייכוֹת כָל חַיְתוֹ, חיות היָעַר ובְהֵמוֹת שבְּהַרְרֵי אָלֶף, באלפי הרים. (יא) יָדַעְתִּי, אני מכיר את כָּל עוֹף הָרִים וְאת זִיז שָׂדַי - מיני עופות עצומים,[5] או: כלל החיות הנעות בשדה שעִמָּדִי, כפוף לי. (יב) לפיכך גם אִם אֶרְעַב, לֹא אֹמַר לָךְ, משום שלא לחסדיך אני נזקק, כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ. (יג) דברים אלה נאמרים, כמובן, בדרך אירוניה, שהרי הַאם אני, ה',אוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים, פרים, או דַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה?! את הקרבנות עליך להקריב אפוא לא מפני שה' זקוק לכך, אלא משום שאתה, האדם, צריך לבטא את יחסך כלפי באמצעות מעשה ומחויבות: (יד) זְבַח לֵאלֹֹהִים תּוֹדָה, וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ, אם נדרת להקריב קרבנות לכבודו. (טו) ואם תעשה זאת - וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה, שאז בדרך כלל הזמן שנוהגים לנדור נדרים, ואז אֲחַלֶּצְךָ, אוציא אותך מהצרה, וּתְכַבְּדֵנִי בהבאת הקרבנות.

מן הקריאה של ה' לסתם בני אדם או ליראי שמים הוא עובר עתה אל הרשע: (טז) וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹֹהִים : מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי?! מדוע אתה מדבר על חוקי ה'?! וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ?! מדוע אתה קושר עצמך אל העם הקדוש ואלי?! (יז) והרי למרות דיבוריך הגבוהים אַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר, וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ. אינך מקיים את חוקי, ואפילו בז להם. (יח) כך למשל, אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ, אתה רץ, או רוצה להשתתף עִמּוֹ, וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ. אתה משתתף גם במעשיהם. (יט) פִּיךָ שָׁלַחְתָּ, שחררת, הנחת לו לדבר בְרָעָה מכל סוג, וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד, תקרב ותקשר למִרְמָה. זוהי רשעות כללית, שאיננה מופנית רק כלפי זרים. (כ) גם כאשר תֵּשֵׁב עם אנשים אחרים, בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר דברים רעים. אף בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי. (כא) את הרעות האֵלֶּה עָשִׂיתָ - וְהֶחֱרַשְׁתִּי. כביכול אינני מגיב עליהן, ואילו אתה דִּמִּיתָ, חשבת בלבך שהֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ, שארד לדרגתך, אתווכח אתך ואוֹכִיחֲךָ על רעתך וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ, אראה לך כמה רע עשית.

אינני פועל בדרך זו, אך בסופו של דבר אדון את האדם: (כב) בִּינוּ נָא זֹאת, שֹׁכְחֵי אֱלֹֹהַ, כל אלה שכאשר עונשם אינו בא עליהם מיד, הם סבורים שנפטרו ממנו כליל, פֶּן אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל מידי.

והוא מסיים למקשיבים לדבריו: (כג) זֹבֵחַ קרבן תּוֹדָה, שכאמור אינני זקוק לו, ורק המקריב הוא זה שמרגיש צורך לבטא את הכרת התודה שלו לה' בדרך זו - יְכַבְּדָנְנִי. ומי ששָׂם דֶּרֶךְ, סולל ומתווה לעצמו את הדרך הנכונה, הוא האיש שבסופו של דבר אַרְאֶנּוּ בחייו בְּיֵשַׁע, את ישועת אֱלֹֹהִים.

[1] ראו דברי הימים א' טז,ז; כה,א-ט.

[2] ראו מלכים א' יט,יא-יב.

[3] ראו רמב"ן ויקרא א,ט.

[4] ראו מורה נבוכים ח"ג לב; הביאור וההערה לירמיה ז,כב.

[5] ראו בבא בתרא עג; ויקרא רבה כב ותרגום כאן.

פירוש הרב אבן ישראל שטיינזלץ לקוח מתוך התנ"ך המבואר בהוצאת שפע וקורן ירושלים.