פרשת בראשית היא הפרשה הראשונה בחומש בראשית, כלומר הפרשה הראשונה בתורה. היא נקראת בשבת שלאחר חג שמחת תורה. העלייה הראשונה שבה נקראת גם בשמחת תורה עצמה. בפרשה מאה ארבעים ושישה פסוקים. הפרשה מתארת את רגעיו הראשונים של העולם ותחילת דברי ימיה של האנושות. עובדה זו, לצד היותה הפרשה הפותחת את התורה, הפכו אותה לפרשה שרבו הפירושים האלה. מהם העוסקים בפרשנות פשט הדברים, מהם העוסקים במשמעויות האזוטריות והקבליות של בריאת העולם, ומהם בניתוח ההיבטים המדעיים וההיסטוריים העולים מן הכתוב. ידוע מאוד פירושו של רש"י לפסוק הראשון, אשר לפיו מטרת הפרשה היא להציג את בעלותו של הקב"ה עד העולם, שממנה נובעת סמכותו לתת את ארץ ישראל לעם היהודי. הפרשה פותחת בבריאת העולם בתהליך הדרגתי. בריאתו של כל מקבץ אורכת יום (אם כי אין לדעת מהי משמעותו של "יום" בהקשר זה, ורבו הפרשנים העוסקים בכך). ראשית נברא האור, לאחר מכאן הרקיע, הימים והצמחים, המאורות ועולם החי, ולבסוף נברא האדם. גם על פשר בריאתו של האדם בסוף נאמרו שני כיווני פירוש המשלימים אלו את אלו: היותו נזר הבריאה האמור לשלוט בטבע ו"לכבוש ארץ הארץ" (כפי שהורה לו הקב"ה) והיותו הנברא האחרון, שאפילו "יתוש קדמו" בסדר בריאתו. לגבי סדר בריאת האישה מוסרת לנו התורה שתי גרסאות בשני פרקים, וגם תופעה זו העלתה פרשנויות רבות לגבי היחס ביניהן. לאחר בריאת העולם והיותו "טוב מאוד" מתחילים השבר והנפילות. האדם הראשון עובר על הציווי היחיד שנצטווה ויחד עם אשתו אוכל מפרי עץ הדעת. המציאות האנושית הלא שלמה – צער העבודה, כאב ההיריון, המתח מול הטבע – מוצגת כנגזרת של מעשה זה וכעונש מן הקב"ה. לאחר מכן מובילה קנאה בין שני הצאצאים האנושיים הראשונים בעולם למעשה רצח – קין הורג את הבל אחיו. גם הרצח הראשון בעולם מוביל למשבר, לגלות ולענישה, וסופו של קין שהוא נהרג בידי אחד מצאצאיו. האנושות ממשיכה לאחר מכן, והפרשה מתארת עשרה דורות מאריכי ימים מאדם ועד נוח, העשירי בסדר הדורות. בשלב זה העולם נמצא במצב די מקולקל מבחינה מוסרית, והאלוהים מתואר אף כמי שהתחרט על בריאתו – אולם נוח מתואר כמי שמצא חן בעיני ה'. הדבר פותח לנו פתח לפרשה השנייה, העוסקת במחיקת העולם באמצעות המבול, בהישרדותו ובהמשכיותו של נוח עד אברהם.
|