• אֵל רָם חֲסִין יָהּ שׁוֹכֵן עֲלִיָּה – הפיוט נפתח בפניה אל האל הנישא השוכן במרומים. הצירוף 'חסין יה' מתוך תהלים (פט, ט): ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ... ועניינו הדגשת עוצמת האל וכוחו. • מַהֵרָה גוֹאֵל לְעַם שִׁבְטֵי יָהּ – גאל את עמך במהרה. הצירוף שִׁבְטֵי יָהּ מיוסד על תהלים קכב, ד: שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ... • אֵל נִשָּׂא וָרָם – כינוי לאל, על פי ישעיהו (ו, א): בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא... • גַּלֵּה קֵץ נֶעְלָם – חשוף את מועד בוא הגאולה. • לִבְנֵי אַבְרָהָם עַם בָּחַר לוֹ יָהּ – כינוי לישראל, המבליט את מחויבותו של הקב"ה לעמו אשר בחר. מיוסד על תהלים (קלה, ד): כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ. • שׁוֹכֵן בַּשַּׁחַק – שוכן בשמים. • מֵהֶם אַל תִּרְחַק – אל תרחק מעמך. אף על פי שאתה, האל, בשמים, ועמך בארץ, אל תרחק מהם, אלא הוכח את זיקתך אליהם בגאולתם. • לְזֶרַע יִצְחָק – כינוי לישראל. נזכר לראשונה בספרות חז"ל – ראו למשל במדרש התנאי מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק טו: "אבל אנו עמך ונחלתך וצאן מרעיתך בני אברהם אוהבך זרע יצחק יחידך משפחת יעקב בכורך". • הוֹצֵא לִרְוָיָה – גאל אותנו; מיוסד על תהלים (סו, יב): הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה. ואפשר ש'רְוָיָה' כאן היא כינוי לארץ ישראל, כפי שעולה מפרשנות רד"ק לפסוק בתהלים. • לִבְנֵי יַעֲקֹב שְׁלַח אֵלִיָּה – שלח את אליהו הנביא, מבשר הגאולה, לעם ישראל, ככתוב במלאכי (ג, כג): הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. הכינוי 'בני יעקב' מבוסס על פסוקי מקרא רבים; בנקודה זו משלים הפייטן את אזכור שלושת אבות האומה – אברהם, יצחק ויעקב. • מִקְדַּשׁ הֲדוֹמָךְ יָשִׁיר בּוֹ עַמָּךְ – לכשייגאל, ישיר עם ישראל לך במקדש, שהוא כהדום לרגליך. לטור זה יש זיקה לנבואת ישעיהו (סו, א): כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי...; אך דומה שקרוב אליו יותר השימוש באותו דימוי בדברי דוד בספר דברי הימים א (כח, ב): וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה' וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת. • בְּשִׁירַת מֹשֶׁה נָבִיא בְּחִיר יָהּ – לאחר שהשלים את אזכור האבות, עובר הפייטן לרמז למשה רבנו. שירת משה הוא צירוף המופיע בספרות המדרש (ראו למשל שיר השירים רבה, פרשה א, יא). • הָרֵם עַם אֶבְיוֹן וּבְנֵה אַפִּרְיוֹן – רומם את עמך המושפל, ובנה את בית המקדש. הכינוי הוא על דרך הדרש לפסוק משיר השירים (ג, ט): אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. ראו למשל מדרש שיר השירים רבה (פרשה ג, א): "אפריון עשה לו... אפריון זה משכן". • לְגֶזַע אַהֲרֹן יַקְרִיבוּ לְיָהּ – בבית המקדש ישרתו בני אהרן הכהנים, בעבודת הקרבנות. • חַזֵּק וְאַסֵּף לְבֵית יוֹסֵף – חזק וקבץ את עם ישראל. הכינוי רווח בלשון המקרא, וראו למשל זכריה (י, ו): וְגִבַּרְתִּי אֶת בֵּית יְהוּדָה וְאֶת בֵּית יוֹסֵף אוֹשִׁיעַ... • יִרְבּוּ וְיִפְרוּ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָה – הגפן היא סמל מובהק של פריון במקרא. ראו למשל תהלים (קכח, ג): אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ... • אַמֵּץ בֶּן דָּוִד וְיִשְׁפֹּט תָּמִיד – קרב את משיח בן דוד שיבוא וישפו וישפוט בצדק.
|