מיה רוזה

"כשהעבר רודף אותך לכל מקום אליו את פונה, את מפסיקה להאמין באנשים. רגעים שצריך להנציח, אני מעדיפה לטשטש בטוש שחור ולהעלים מחיי. בתוך גן החיות שנקרא חיי, ישנם טורפים רבים שמנסים בכל כוחם לשרוט ולפגוע ובין כל הטורפים מצאתי אותן, זוג עיניים ירוקות, עיניים חתוליות שהצליחו לנגוע. כל שעליך לעשות הוא להפיל את החומות ולחדור אל תוך חיי, לשחרר אותי מעצמי ולגרום לי להאמין. החומה הגדולה מסביבי מתחילה להתמוטט ומתוך מערבולת התחושות, זעקה עולה מגרוני. אני מחפשת באפילה את האור ונתקלת בלבן המסנוור, ושוב היא מופיעה לצדי ועל פניה מבט מאוכזב. אני מוצאת בין הלבנים קופסה שכבר שכחתי מקיומה ומגלה בה חור של מנעול, הסקרנות לדעת מה מסתתר בתוכה גורמת לי להציץ פנימה ואני רואה לב אדום מושלם. אני מתבוננת לאופק ורואה גבר בחליפה צועד ובידו מפתח. מעניין מה פרויד היה חושב על זה?" -- מאתר אינדיבוק.