יוצר יחידתי לו אהללה

יוֹצֵר יְחִידָתִי, לוֹ אֲהַלְלָה. וְגַם נִשְׁמָתִי, תּוֹדֶה־לּוֹ סֶלָה - "יחידה" היא מילה נרדפת לנשמת האדם (לפי מדרש חז"ל) או שמו של חלק ממנה (לפי החסידות והקבלה). כאן ה"יחידה" נמצאת בתקבולת ל"נשמה". יוצר הנשמה הוא האל, ולו מהללת ומודה נשמת המשורר. "סלה", מתוך תהלים. במקור כנראה שימשה לביטוי הטעמה כלשהי, אך פירושה המקובל הוא לעולם ועד, בתמידות.

בְּכָל־מַאֲמָר. וּבְכָל מִשְׁמָר. בָּרוּךְ שֶׁאָמַר. וְהָיָה הָעוֹלָם - "בכל מאמר", כלומר, ההודיה לבורא היא בכל אומר שאומר האדם, "ובכל משמר" - בכל שעה של היום או הלילה המחולקים למשמרות (עפ"י מסכת ברכות ג, ע"א). עניין ההודאה הוא אמירת "ברוך" למי "שאמר והיה העולם", דהיינו: לבורא, שברא את העולם בעשרה מאמרות (משנה אבות ה, א), ואין פלא אפוא שפיוט זה נאמר דווקא לפני ברכת "ברוך שאמר", העוסקת גם היא בשבח והודיה למי "שאמר והיה העולם" (כלשון פתיחת ברכה זו).

צָהֳלָה וְרִנָּה, לְזֵכֶר מַלְכוּתָךְ. שְׂפָתַי תַּבַּעְנָה, יְהַלְלוּ אוֹתָךְ - המשורר מביע בפיו את שמחתו על היות האל מלך העולם ושפתיו מהללות אותו. המילים "צהלה ורינה לזכר מלכותך", אגב, הן שיבוץ מהפיוט העתיק "אל אדון על כל המעשים" המושר כחלק מברכות קריאת שמע של שחרית של שבת, אך בעוד בפיוט המקורי את הצהלה והרינה מביעים גרמי השמים, כאן מי שמביע אותן הוא המשורר. "שפתיי תבענה" הוא שיבוץ מתהילים (קיט, קעא, בהיפוך הסדר. שם: "תבענה שפתיי"); השימוש בלשון נביעה מרמז על דיבור תמידי, כפי שמבאר רד"ק, "כמו המקור שהוא נובע בלי הפסק" (שם).

הוֹשִׁיעָה נָּא. וְהַצְלִיחָה נָא. וְהַרְוִיחָה נָא. מַהֵר וּבְנֵה הָאוּלָם - המשורר מבקש מהאל ישועה, הצלחה והרווחה, בצטטו פסוק מתהלים ששובץ בתפילת ההלל וההושענות, והושר בעבר בבית המקדש בשעת הקפת המזבח (תהלים קיח, כה; משנה סוכה ד, ח), וכיום מושר בבתי הכנסת בראשי חודשים ומועדים נוספים וגם בהבדלה. מתוך ההקשר המקדשי מסיים המשורר את בקשתו בתחינה לבניית ה"אולם" (המקדש) שבו הושרו בקשות אלו בעבר הרחוק.

חֶסֶד וְחֶמְלָה, בִּקַּשְׁנוּ מִמָּךְ. אֵל חַי נַעֲלָה, תֵּן שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָךְ - "חסד וחמלה" הם דרכיו של האל, והמשורר מבקש שיתגלו עליו ועל שאר ישראל, וכן שהאל יעשה "שלום במרומך" (בשמים), כמו שנאמר בחתימת תפילת העמידה והקדיש.

הַשָּׁמַיִם. אֵשׁ וּמָיִם. תַּעְדֶּה עֲדָיִים. תַּעְדֶּה יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם - כאן משלים המשורר את הרעיון שביטא בסוף השורה הקודמת: לפי מדרש חז"ל, השמים עשויים מאש וממים (חגיגה יב, ע"א), והחיבור השמיימי בין שני היסודות, העומדים בסתירה זה לזה, מסמל את השלום. ביטוי דומה ("אש ומים ושמים") נזכר גם בסוף הפיוט "ידי רשים" לריה"ל (שאותו נהוג לשיר בתפילת שחרית של ראש השנה, בחלק מהקהילות לפני "ברוך שאמר"). בסוף השורה מוסיף המשורר ומבקש מהאל לעטר את כל בני ישראל ב"עדיים", שהם תכשיטים. נראה שהמשורר מרמז כאן לפסוק משמות: "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" (לג, ו). הפסוק התפרש בחז"ל כעוסק ב"כתרים" שבהם זכו בני ישראל לאחר מעמד הר סיני, בזכות שאמרו "נעשה ונשמע", אך נלקחו מהם לאחר חטא העגל, ועליהם נאמר בתלמוד: "עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו" (שבת פח, ע"א).

קָדוֹשׁ אַתְּ מְנַת, כּוֹסִי וְחֶבְלִי. הַקְשִׁיבָה רִנַּת, שִׁירִי וּמַהֲלָלִי - המילים "מנת כוסי וחבלי" הם שיבוץ מתהלים (טז, ה). המשורר פונה כאן אל האל בכינוי "קדוש" (המילה "את" היא קיצור של המילה "אתה"), ומצהיר בפניו שכל הטוב שיש לו מגיע ממנו (לפי פירוש ראשון של רש"י) או שאין לו חלק אחר בעולם מלבד האל הקדוש (לפי פירוש שני של רד"ק). ומתוך הצהרה זו הוא מבקש מהאל להטות אוזן לפיוטיו ושיריו.

וְחָנֵּנִי. וַעֲנֵנִי. חִישׁ וּפְדֵנִי. וּפְדֵה יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם - המשורר ממשיך ומבקש ישועה בצורה של "מן הפרט אל הכלל": פדה אותי ואחר פדה את עמי.

חִזְקִי בַת יָפָה, כִּי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. זַכָּה וּצְרוּפָה, נָגַהּ אוֹר זַרְחֵךְ - עד עתה הדובר בפיוט היה המשורר, ועתה, בבית האחרון, עובר הפיוט להשמיע את תשובתו של האל לבקשות המשורר, כביכול. בתחילה, דברי עידוד ל"בת" היפה, היא עם ישראל, שאותה מבטיח האל שלא לשכוח. הבת היא גם "זכה וצרופה", כלומר טהורה ונקייה מסיגים, ועתה "נגה אור זרחך" - נפוץ אורה סביבה (עפ"י ישעיהו ס, ג).

קוּמִי אוֹרִי. שִׁיר דַּבֵּרִי. אֶל תּוֹךְ עִירִי. אָשִׁיב בָּנִים לִגְבוּלָם - המשך תשובת האל לעמו: "קומי אורי, שיר דברי" וכו'. כלומר, האל, כביכול, מנחם את עמו, קהל השומעים, ואומר להם שיקומו ויחלו לשמוח כי הוא עתיד להשיב אותם אל ארצם ישראל ("גבולם") בכלל ואל ירושלים ("עירי") בפרט. המשורר משבץ כאן שיבוצים רבים: המילים "קומי אורי" לקוחות מהפיוט הפופולרי "לכה דודי" - שכותבו לקח אותן בתורו מנבואת הנחמה של ישעיהו (ס, א); המילים "שיר דברי" לקוחות משירת דבורה המודה לאל על ההצלה (בהיפוך הסדר: 'דברי שיר'. שופטים ה, יב); המילים "אשיב בנים לגבולם" הן מנבואת הנחמה של ירמיהו ('ושבו בנים לגבולם'. לא, טז).