משתחווים להדרת קודש

• מִשְׁתַּחֲוִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ הַר אֲרִיאֵל... - זוהי פנייה אל עובדי ה', שלהם יאמר המשורר בטור הבא להתקדש ולחלות את פני ה'. עובדי ה' מכונים כאן משתחווים להדרת קודשו של ה', לפי תהלים (כט, ב) הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ. וראו גם תהלים צו, ט ודברי הימים א טז, כט. עובדי ה' אינם רק מתפללים לקודש המופשט, אלא הם פונים אל המקדש וירושלים.
• הַר אֲרִיאֵל - אריאל הוא המזבח, לפי יחזקאל (מג, טו) וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת וּמֵהָאֲרִיאֵל וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע. ומכאן שהר אריאל הוא ירושלים, המכונה כך על שם המזבח גם בישעיהו (כט, א): הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד סְפוּ שָׁנָה עַל שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ.
• וּלְפִנַּת יִקְרַת מוּסַד הַהַרְאֵל - ולפינה המכובדת, שבה מיוסד וניצב ההראל, שהוא כינויו הנוסף של המזבח באותו פסוק מיחזקאל. כאן משובץ הפסוק מישעיהו (כח, טז) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ, הנדרש כאן כמכיל כינויים לירושלים ולמקדש.
• הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחֳרָת - פיוט סליחה זה נועד לליל יום הכיפורים, והמשורר קורא למתפללים להכין עצמם ליום הקדוש. צירוף זה מהדהד לבמדבר (יא, יח) וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר או לדברי ה' ליהושע: קֻם קַדֵּשׁ אֶת הָעָם וְאָמַרְתָּ הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר... (יהושע ז, יג).
• וְחַלּוּ נָא פְנֵי אֵל - והתפללו אל ה', לפי מלאכי א, ט וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵּנוּ...
• הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל - ישראל, התכוננו לקראת ה'. קריאה זו החוזרת וחורזת בין בתי הפיוט, מעוררת לתפילה, והיא ציטוט דבריו של עמוס (ד, יב). נלמדו ממנה הלכות הקשורות לתנאי התפילה ולהכנות לקראתה במספר מקומות בתלמוד הבבלי.
• תְּנוּ עֹז בָּאִיִּים וְכַבְּדוּ בָאוּרִים - תנו לה' עוז וכבוד בקרב גויים רחוקים - באיים ובבקעות. המשורר משלב כאן אזכורים ממספר פסוקים: תחילתו נשענת על תהלים סח, לה תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים, והמשכו שאוב מישעיהו כד, טו עַל כֵּן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה' בְּאִיֵּי הַיָּם שֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. המלה 'באורים' בפסוק זה מתבארת כבקעות, כמו 'אור כשדים'. בשילוב שני החלקים מפעם הצירוף הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז, המופיע בתהלים כט, א וכן שם צו, ז ובדברי הימים א טז, כח.
• וּמִמִּשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם הִבָּדְלוּ בְחוּרִים - אתם, שנבחרתם מכל העמים, היפרדו ממשפחות הגויים.
• וִהְיִיתֶם נְקִיִּים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים - וכך תהיו טהורים ביום הכיפורים. הצירוף 'והייתם נקיים' שאוב מדברי משה לבני גד ולבני ראובן בבמדבר לב, כב ...וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל. שורה זו עשויה אף היא לרמוז כי הפיוט נועד לאמירה ביום הכיפורים, אך בהחלט ייתכן שהוא נועד לאמירה בימי הרחמים והסליחות, ששיאם - ביום הכיפורים.
• מֵעָוֹן פְּדוּיִם וּמִכָּל חֵטְא שְׁמוּרִים - ניצולים ומוגנים מכל חטא. נראה כי ברקע מהדהד פסוק מן הפרק שנהוג לומר בעשרת ימי תשובה מתהלים קל, ח וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו.
• זֶה לֵיל שִמּוּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - בליל יום הכיפורים שומר ה' את ישראל מעוונותיהם. כאן נוקט המשורר ביטוי שנאמר במקורו לגבי ליל יציאת מצרים (בשמות יב, מב) לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם, ומסב אותו ללילה שבו נשמרים ישראל שמירה מעוון. ברקע מצוי הרעיון שעיצומו של יום הכיפורים מכפר.
• וְקִרְעוּ הַלְּבָבוֹת - כפי שאמר יואל הנביא (ב, יג) וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. בפסוק זה משתמשת גם המשנה, בבואה להדגיש את מיקוד התשובה בתהליך הפנימי. וכך נאמר שם: "הַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין: אַחֵינוּ, לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה, וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם, אֶלָּא, (יונה ג) וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂהֶם, כִּי שָׁבוּ מְדַּרְכָּם הָרָעָה. וּבַקַּבָּלָה הוּא אוֹמֵר, (יואל ב) וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם" (משנה תענית ב, א).
• וְהַשְׁפִּילוּ גָבְהָם - והשפילו את הלבבות המתנשאים. הלשון על פי יחזקאל כא, לא: הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַּ וְהַגָּבֹהַּ הַשְׁפִּיל.
• וּשְׂאוּ זְכוּת אָבוֹת וְהִתְהַלְּכוּ לְנָגְהָם - ובמקום להגביה את לבכם בגאווה, תלו את גורלכם הטובבזכות אבותיכם, ולכו לאור דרכי אבותיכם. הביטוי 'והתהלכו לנגהם' מזכיר הן את דברי ישעיהו (ס, ג) וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ, הן את דברי חבקוק (ג, יא) שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ.
• וְקִרְאוּ מוּל עֲרָבוֹת בְּקוֹל כַּיָּם יִנְהָם לְגִבּוֹר...- וקראו מול השמים לה' בקול גדול כהמיית הים. משמע המלה 'ערבות' הוא שמים, לפי תהלים סח, ה שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו, וחז"ל רואים בה אחד משבעת הרקיעים (ראו בבלי, חגיגה יב ע"ב). דימוי הקול הגדול לנהמת ים לקוח מהתיאור שמתאר ישעיהו את האויב (ה, כט-ל) שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא יִשְׁאַג כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל. וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת יָם...
• לְגִבּוֹר בַּקְּרָבוֹת לֹא נָם - קראו אל ה', המכונה בתהלים כד, ח ...עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה. ה' אינו ישן בעת המלחמה, לפי תהלים קכא, ד הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל.
• וְלֹא נִדְהָם - ולא נבהל, לפי שאלתו הרטורית של ירמיהו (יד, ח-ט) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן. לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ ה' וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּחֵנוּ.
• אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל - כך מכונה הקדוש ברוך הוא בפי אליהו הנביא (במלכים א יח, לו), בפי דוד (בדברי הימים א כט, יח) ועוד.
• דַּלְתֵּי קַבָּלָה פְּתַח אֶל שׁוֹאֲלֵיהֶם - פתח שערי שמים למשאלות ולתפילות, וקבל אותן.
• וּרְפוּאוֹת תְּעָלָה הַעֲלֵה לְמַחֲלֵיהֶם - ורפא את מחלותיהם. ביטוי זה שאול מן הפסוק בירמיהו ל, יב-יג ...אָנוּשׁ לְשִׁבְרֵךְ נַחְלָה מַכָּתֵךְ. אֵין דָּן דִּינֵךְ לְמָזוֹר רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ.
• וּפְנֵי חֵן וְחֶמְלָה הָאִירָה לָהֶם - והאר את פניך אליהם בחן ובחמלה. משאלה זו לקוחה מלשון ברכת הכהנים (במדבר ו, כה): יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
• וּבְסֵפֶר מְחִילָה תִּכְתֹּב מְיַחֲלֵיהֶם - ואת המייחלים למחילה, לחן ולחמלה, תכתוב בספר סליחה. הצירוף 'ספר מחילה' מופיע בפיוטים הקדומים 'אבינו מלכנו' ו'אלוקינו שבשמים'. טור זה מכיל אליטרציה - העיצורים מ' וח' חוזרים על עצמם כמה פעמים - חן וחמלה... מחילה... מיחליהם.
• וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - פסוק הוא משמות כח, ט (ט) וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, המדבר בבגדי הכהן הגדול. נראה כי כאן מבקש המשורר ששמות בני ישראל ייכתבו ויפותחו בספר המחילה, אף שהשיבוץ כופה עליו לשון רבים. ושמא מתייחס שיבוץ זה לא רק לכתיבה בספר אלא גם לדלתי הקבלה, רפואות התעלה ופני החן והחמלה, שנזכרו קודם.
• הִמָּצֵא לְיֵשַׁע עֶדְרְךָ הַנִּשְׁבֶּה - הופע לפני עמך, המשול לכבשים שבויות, כדי להושיעו. ייתכן שדימוי העדר הנשבה בהשראת ירמיהו (נ, ו-ז): צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שֹׁובְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם. כָּל מוֹצְאֵיהֶם אֲכָלוּם וְצָרֵיהֶם אָמְרוּ לֹא נֶאְשָׁם...
• וּמִנְחָתוֹ תִשַׁע אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה - ופנה אל תפילתם ועבודתם של עמך, שלעתים היא רבה, אך לעתים מועטת. צירופי המלים כאן שאובים מהאמור על הבל (בראשית ד, ד) ...וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, וכן מקהלת ה, יא: מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן.
• וְאִם הִרְבָּה רֶשַׁע פְּדוּת עַמְּךָ הַרְבֵּה - וגם אם עמך הרשיע מאוד, הגדל מאוד את ישועתו, המצויה עמך. הצירוף 'להרבות רשע' מופיע גם בקהלת ז, יז: אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל... הצירוף 'פדות עמך תרבה' שאוב מתהלים קל, ז: יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי עִם ה' הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת. בהקשרו של מזמור זה, שנהוג לאמרו בעשרת ימי תשובה, הפדות מתייחסת לטיהור מן העוונות.
• וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע גַּלֵּה אוֹר נֶחְבֶּה - ולחוטאים, ששבו ממעשיהם הרעים, גלה את האור הנסתר. הביטוי 'ולשבי פשע' לקוח מישעיהו נט, כ וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב... ייתכן שהאור הנסתר שבו מדובר הוא בפשטות אור הישועה, אך ייתכן גם שהמשורר רומז לאור הגנוז, הצפון לצדיקים לעתיד לבוא, לפי דברי ר' אלעזר בבבלי (חגיגה יב, ע"א): "אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה, וראה שמעשיהם מקולקלים - עמד וגנזו מהן... ולמי גנזו? - לצדיקים לעתיד לבוא". דרשה זו מופיעה בווריאציות שונות גם בבראשית רבה יב, ו; בויקרא רבה יא, ז ועוד.
• וְאַל בְּאַפְּךָ תְּכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל - ואל תצר לישראל מתוך כעסך. זהו שילוב של שני שיבוצים, מדברי דוד בתהלים ו, ב: ה' אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי, ומשבועת אנשי דוד למלכם בשמואל ב כא, יז: לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל.