בן אדמה

• בֶּן אֲדָמָה - כינוי לאדם, שבא מן האדמה, ככתוב בבראשית ב, ז: וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה... המשורר משתמש בכינוי בן אדמה, על מנת להדגיש את חומריותו וזמניותו של האדם, המשול לעפר.
• יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ - בעת אשר נולד.
• כִּי לְעֵת קֵץ - כי במותו.
• יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ - יחזור אל האדמה, כפי שנאמר בבראשית ג, יט-כ: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.
• קוּם וְהַצְלַח אִמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ - את הילד בן החמש מברכים שיצליח בחייו.
• מַעֲלוֹתָיו עוֹלִים עֲלוֹת שֶׁמֶשׁ - כל שנותיו לפניו.
• וְאַל יָמֵשׁ - לא יזוז, חייו הם חיי מנוחה ולא נדרש ממנו מאמץ.
• צַוְּארֵי אָב יִקַּח לְמֶרְכַּבְתּוֹ - ירכב על צוארו של אביו בעת משחק.
• מַה תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר - מה הטעם להטיף מוסר לילד בן עשר,ולייסרו, שהרי:
• עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר - עוד מעט יגדל, וכבר יוטל עליו עול החיים. לפי שעה מוטב שיהנה ממשחקיו.
• דַּבְּרוּ לוֹ חֵן חֵן וְיִתְבַּשֵּׂר - דברו איתו דברי חן וחיבה.
• שַׁעֲשׁוּעָיו יוֹלְדָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ - הילד משתעשע עם הוריו- יולדיו, ובני משפחתו.
• קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים - בן העשרים, עודנו צעיר ורענן, ולכן ימיו נעימים, והוא קל ברגליו כעופר. עפ"י שיר השירים ב, ח: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים.
• בָּז לְמוּסָר לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים - בשל גילו הצעיר, בטחונו העצמי רב, והוא בז לקול מוריו ומדריכיו המנסים לכוון את דרכו.
• יַעֲלַת חֵן - כל מעייניו נתונים ליעלת החן, נערתו. עפ"י משלי ה, יט: אַיֶּלֶת אֲהָבִים, וְיַעֲלַת חֵן.
• חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ - אותה יעלת חן שתמיד במחשבותיו ומייסרת אותו בעצם מכינה לו מלכודת. חבלים מלשון ייסורים, כמו חבלי לידה, או גם מלשון, חלק, נחלה. זוגתו היא חלקו. עפ"י תהילים, טז, ו: חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי.
• בְּיַד אֵשֶׁת - ביד אשתו.
• קָם וְהִבִּיט הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת - בסוף אכן נלכד ברשתה של אהובת ליבו, ומעתה:
• אִלְּצוּהוּ סָבִיב בְּנֵי קֶשֶׁת - החצים, אלו הם הדרישות של בני משפחתו שעליו למלא - מִשְׁאֲלוֹת לֵב בָּנָיו וְלֵב אִשְׁתּוֹ.
• נָע וְנִכְנָע - בסופו של דבר, האדם נכנע ומשלים עם גורלו לנוע ולעמול.
• מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים - מגיע לגיל ארבעים.
• שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ אִם רַע וְאִם נָעִים - שמח ומרוצה בחלקו, גם אם לא שפר עליו.
• רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים - עוזב את הבילויים ושעשועי הנערות, ורץ לעמל יומו.
• עַל עֲמָלוֹ יַעְמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ - עיקר זמנו מוקדש לעמלו ולפרנסת משפחתו.
• בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל - בהתבגרו הוא זוכר את הימים שעברו עליו לריק, ללא תכלית, כפי שמובא בהרחבה בספר קוהלת, למשל: כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל (יא, י).
• יֶאֱבַל כִּי קָרְבוּ יְמֵי אֵבֶל- מצטער, כי רואה כבר בעיניו את יום מותו.
• בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל- כל טוב העולם אינו שווה בעיניו. הלשון עפ"י אסתר ג, ו: וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ.
• כִּי יְפַחֵד פֶּן קָרְבָה עִתּוֹ- מפחד מן המוות הקרב. ראוי לציין שפיוט זה נכתב בתקופה בה תוחלת החיים היתה קצרה בהרבה מהיום, וגיל חמישים היה נחשב מבוגר בהרבה ממה שהוא היום.
• אֵין בְּעֵצָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים - המשורר ממשיל את האדם לעץ (בעקבות המקרא, דברים כ, יט), אשר בגיל שישים כבר יבש, וענפיו ושורשיו נחלשו.
• כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים - גופו נחלש, ודומה יותר לשרידים של מה שהיה פעם גופו הממושמע לרצונותיו. עתה שריריו דלים ונחלשים ואינם סרים עוד למשמעתו. המילה שרידיו, יכולה להתחלף עם המילה שריריו, וזהו משחק מילים של המשורר.
• לֹא יְקוּמוּן אִתּוֹ בְמִלְחַמְתּוֹ - לא עוזרים לו במלחמת החיים והקיום.
• אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים - אם הצליח להגיע לגיל שבעים.
• אֵין דְּבָרָיו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים - אין הוא נחשב יותר בחברה ודבריו אינם מתקבלים עוד.
• רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים - נופל לטורח ולמעמסה על רעיו ומשפחתו.
• מַעֲמָס עַל נַפְשׁוֹ וּמִשְׁעַנְתּוֹ - והוא למעמסה אף על עצמו, התלות בסובבים אותו קשה לו.
• וּמִשְׁעַנְתּוֹ - מקלו.
• בֶּן שְׁמוֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו - בניו צריכים לטפל בו והדבר לטורח עליהם.
• אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו - גם ליבו וגם עיניו אינם מתפקדים כהלכה, הן במובן הפשוט והן במובן הסמלי - הוא כבר פחות מתפעל מענייני העולם הזה והם פחות מושכים את ליבו ועיניו, שהם האיברים שהאדם נוטה אחריהם בצעירותו.
• בוּז וְלַעַג לִבְנוֹ וְלִשְׁכֵנָיו - בגיל כזה הוא לבוז וללעג בעיני הקרובים לו, אשר בהם הוא תלוי.
• רוֹש בְּכוֹסוֹ גַם לַעֲנָה פִתּוֹ - מאכלו ומשקו לא נעימים לחיכו. ראש ולענה הם עשבים מרים, המסמלים את מרירות הצער והצרות.
• אַחֲרֵי זֶה כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב - בגיל מופלג שמעל גיל שמונים, האדם חשוב כמת. בכך מקדים למעשה המשורר את הגיל שנקטו לכך חכמים במשנה (אבות ה, כא) באומרם: בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
• אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב - אשרי איש שרואה את חייו ואת עצמו בעולם הזה כאורח, כגר תושב,שאין לו מעמד של קבע.
• אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב - אין בליבו שום מחשבה זולת:
• רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ - יום המיתה ושכרו, דינו, לעתיד לבוא.