• זְבוּל מִשְׁכָּנִי – בית המקדש. • הָשֵׁב לֵוִי עַל דּוּכָנִי – החזר את הלויים לעבודתם על הדוכן במקדש. • רַוֵּה דֶשֶׁן נֶפֶשׁ כֹּהֵן – השׂבע את הכהנים מכל טוב, בקרבנות, כפי שאומר ירמיהו (לא, יג) וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם ה'. • עוֹלוֹת – סוג קרבן. • וְחֶלְבֵּיהֶן – ושומנן. • וְכָל יִשְׂרָאֵל וּבְנֵיהֶם כֻּלָּם שְׂמֵחִים – כפי המצוה להיות שמח בשלושת הרגלים. הלשון אולי לפי האמור בהמלכת שאול בגלגל בשמואל א יא, טו ...וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה' וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד. • בִּמְעוֹנִי – בבית המקדש. • פֶּסַח – קרבן פסח. • פֶּסַח נַקְרִיב בְּמוֹעֲדוֹ – כך אמר ה' למשה בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים בבמדבר ט, ב-ג ...וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. • וְהָעֹמֶר כְּמִצְוָתוֹ – נקריב כהלכתו את קרבן העומר, המוקרב למחרת חג הפסח, כאשר המקדש קיים. • וּבֶן לֵוִי עַל מִשְׁמַרְתּוֹ – כל לוי ישרת במקדש בשבוע שנקבע לו. • תָּשׁוּר – תשקיף, תביט. • אָנָּא הוֹשַׁע – בבקשה תושיע. ביטוי זה לקוח מלשון ההושענות. • וְכָחוּשׁ – ורזה, דל. • מַזֶּה בֶּן מַזֶּה – כינוי לכהן, שהיה מזה את מי החטאת על טמא מת. מקור הביטוי בבבלי, ברכות כח, ע"א. • וּבֶן דָּוִד – מלך המשיח יבוא משושלת דוד המלך. • שֻׁלְטָנִי– ישלוט בי, בישראל. • לֹא תָּשִׁיב אֶת פָּנַי רֵיקָם – לא תאכזב אותי. המשורר משתמש כאן באופן מהופך בדברי הקדוש ברוך הוא במצוות העלייה לרגל בחג הפסח (שמות כג, טו): אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. לפי פסוק זה העולים לרגל צריכים להביא עמם קרבנות, וכאן המשורר מבקש שמשאלתו לגאולה ולנקמה בגויים לא תושב ריקם. • עָנֵר אֶשְׁכֹּל לָקְחוּ חֶלְקָם – ענר ואשכול היו שניים מתוך שלושת בעלי בריתו של אברהם, שליווהו במלחמה ולכן הוא חילק להם מן השלל, כפי שאומר אברהם (בראשית יד, כד): בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם. ענר ואשכול מייצגים אולי את העמים שלא הציקו לישראל בגלותם, וקיבלו שכרם על כך. עתה, אומר המשורר, הגיע תורם של ישראל לקבל את חלקם. • בִּגְדֵי חֵמָה – לבוש של כעס. • חֶרֶב נָקָם תִלְבַּשׁ וְתִנְקֹם – המשורר משתמש באופן מהופך בקללה שהופנתה כלפי ישראל בספר ויקרא כו, כה וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכֲכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב. • לְשׂוֹטְנִי – לאויבי.
|