קינה קדומה שהיתה נפוצה בכל מנהגי התפילה והסידורים אולם בימינו מושרת רק בקהילות האשכנזיות. את הקינה שר הקהל כולו, בעמידה, והיא חותמת את סדר הקינות הנאמרות בתפילת שחרית של תשעה באב. זוהי הקינה היחידה שיש לה לחן משלה, לעומת שאר הקינות הנאמרות בנעימת קינה קבועה. הקינה הזו שימשה השראה לקינה על השואה הנקראת 'אלי אלי נפשי בכי', אותה חיבר הרב ביאלר בורשה עירו, אליה שב עם תום מלחמת העולם. הפיוט נפתח במילה - 'אֱלִי' – שפירושה הוא 'שאי קינה, בכי', אולם המצלול שלה הוא רב משמעות, שכן הוא נשמע גם כמו פנייה אל האל. באמצעות כפל משמעות זה פונה המשורר בה בעת אל ציון ואל האל: לציון הוא אומר- בכי, קונני, ואילו לקב"ה הוא כמו אומר - אלי, ראה מה היה לציון ועריה. המשורר משתמש בשני דימויים נשיים על מנת לתאר את כאבה וצערה של ציון – מצד אחד כאבה של היולדת, כאב המביא עמו חיים חדשים, ומצד שני אסונה של כלה שהתאלמנה עוד קודם שמומשה בריתה עם חתנה. לאורך הפיוט נמנית רשימת אסונותיה של ציון, סיבות אבלה, הבנויה על המלים הפותחות כל שורה "עלי" ו"ועל" לסירוגין. רשימת הפורענויות מסודרת על סדר הא"ב, על הדרך שבה בנויים רוב פרקיה של אם הקינות – מגילת איכה. צורה ספרותית זו מעידה על היקפו המלא של האסון שפקד את העם. רק בבית האחרון מסתבר שהפיוט אינו מהווה רק פנייה אל ציון לזעוק את זעקתה, אלא גם פנייה לאלוהים להקשיב לזעקה זו, שכן באסונה של ציון מתחלל גם שמו של האל. הפיוט פותח כל בית במלה עֲלֵי ומסיים בחרוז "הָ" ובכך מעצים ומהדהד קולות של שבר, אנחה ויללה - אנו כמו שומעים אָה, אַי, אַלְלַי. גם המלה הפותחת את הפיוט - אֱלִי - היא בעלת מצלול רב משמעות - באשר היא נשמעת גם כ-אֵלִי - במשמעות של פנייה לאל. כך פונה המשורר בה בעת אל ציון ואל האל: לציון הוא אומר- בכי, קונני, ואילו לקב"ה הוא כמו אומר - אלי, ראה מה היה לציון ועריה.
|