את, ילדתי, הגבר שלי...

"בסגנון ספרותי מקורי, מתארת טרז זריהן-דביר במיומנות – דו-שיח בין האם המנוחה לבת שלה. במובן מסוים, תצליח גיבורת הסיפור להתמודד עם מכשולי החיים, ולאחר מכן תשלוט על עצמה בצורה נחרצת וברמה מקצועית עד ליכולת ליטול חלק ניכר בהוצאות האם, ומכאן שם הספר. אולם, מילדותה המוקדמת, הגיבורה תושווה לאחת שפשטו את עורה בעודה בחיים. מדוע? כי נשללה ממנה לחלוטין אהבת אם ואב. היעדר חיבה, רוך, ובמילה אחת, אהבה – שכולם מייחלים לה, ושהיא לעיתים קרובות, פרי רקוב של שייכות מוטה בשורשיה. אם חיי היום יום של הגיבורה נטולים שמץ של אהבת אם, הרי זה בעיקר כי האם עצמה הייתה קורבן להעדר מוחלט של אהבה: נישואים כושלים, גירושים מכוערים ונטילת אחריות על עצמה של לא מעט ילדים עם שלל דאגות והכבדות! חילופי דברים קשים בין הגיבורה לאימה הם תולדה של מתח ארוך המבוסס על תסכול עצום ועל חוסר תהומי של הבנה הדדית. גם אם למרות הכול, יש לפעמים מעט פריצות זעירות של קרבה מאושרת, כמו בשעת קריאת ספרים של הילדה לאם, שלא ידעה כתוב וקרוא. זה בלתי נתפס באיזו מידה היעדר אהבה בין הורים לילדיהם, מעמידה ביניהם חומה שקשה להסיר. אנו חייבים להכיר בגישת המחברת ולשבח אותה על מאמציה לחקור ולנתח את הסיבות המנמקות את השבר הסנטימנטלי בין שתי הנשים בעיבוד מעמיק של תשובות האם. הדיאלוג אכן מתפרס על כמה עשרות עמודים. ויש להודות שפרשנות נוקבת זו היא הוכחה עצומה לאהבה המרשרשת בנבכי ליבה של הבת לאימה" -- מן המעטפת האחורית.