יוכבדבתפרעה

שיריה של בִּתיה לוין נעים במהירות מפתיעה, כמו במין מערבולת זריזה או פירואט וירטואוזי, ומצליחים להקיף בתנועתן הזורמת, המוזיקלית כל כך, מהלך מרחיק לכת של חיים שלמים או של מחויבות גורלית לזולת, על התקוות והשברים הכרוכים בה. כך הדבר בשיריה הנפלאים והכואבים המוקדשים לאמה; כך בשיריה רבי החן והמשועשעים המוקדשים לילדיה, כלומר לאימהותה שלה; כך בשירים המתארים את תנועת המטוטלת שלה בין כתיבת שירה לעבודתה כמטפלת בקשישים; וכך בשירים המוקדשים לחווית ההגירה שלה: מסעה הארוך מילדותה ברוסיה הסובייטית לחייה הבוגרים בבאר שבע.יש ביצירתה של לוין שיווי משקל מרתק בין הקלות המפליאה של מעשה השיר, שיש בו תמיד קריצת עין אירונית ולפעמים אפילו דמונית, לבין התמסרות שלמה, שכולה רצינות ועומק, להכרעות היסוד של חייה – אהבה, אימהות, כתיבה. האלגנטיות המיוחדת של לוין דורשת לפעמים סוג של התכווננות מצד הקורא שאינו מצפה לה – אינו מורגל לנכונותן המתמדת של מילותיה לדלג, להתהפך, לזנק הלאה, לבעוט בחזרה וכו' – אבל ברגע שמושג הקשב הנכון מתגלים שיריה במלוא ממשותם: מעין של יופי בלתי צפוי ואנרגיה פואטית חד-פעמית הבולטים באחרותם המתריסה על רקע השירה הישראלית בת זמננו. -- כריכה אחורית