מצב ביש

"לכל אורכו של יום סתיו אטום, אפל ואילם, תחת עננים נמוכים-לדכא, חציתי לבדי, רכוב על סוס, כברת-ארץ שממה מאין כמותה, ולבסוף מצאתי עצמי, בנטות צללי הערב, נוכח בית אשר אפוף-התוגה. אינני יודע איך קרה הדבר - אך ברגע שבו נחו עיני על המבנה, צער שאין לשאתו פלש אל רוחי. אני אומר שאין לשאתו, כי אי אפשר היה להקהל את ההרגשה באמצעות אחת מאותן המיות-לב מענגות-למחצה, משום הפיוט שבהן, שעל ידן מסתגלת הנפש אפילו למחזותיהם הקשים ביותר של השומם או הנורא. התבוננתי על הנוף הנפרש לפני - על הבית עצמו, ועל תוויה הפשוטים של הנחלה - על הקירות הקודרים - על החלונות הפעורים בעיניים ריקות - על שיחי הגומא שרקבם גדל פרע - ועל גזעיהם הלבנים של כמה עצים אכולים - כאשר רוחי נתנונה בשפל שאין מושלו על פני האדמה מלבד מוצאי חלומו של זולל האופיום - הנפילה המרה אל היומיום - נפילתה המחרידה של ההינומה. לבי כרע במרה, קפא בקרה - המחשבה נרבצה בשוממות חסרת-תקנה אשר שוב לא היה בכוחו המדרבן של הדמיון להקימה אל הנשגב" -- מן המעטפת האחורית.