תיקון לפני חצות

'בספרה השביעי "תיקון לפני חצות", מגישה עדנה מיטווך-מלר שירי התמודדות אמיצים המעבדים את המכאוב למעשה אמנות, אשר מזרים דם חדש ומנקה את הנפש מיסוריה כבדיאלזיה. בין הלב המתחשב לבין זכרון המחשב נעה המשוררת כלוחמת רומנסיקונית, חמושה במגן וברומח שהעמידו לרשותה הקלסיקונים על דפוסיהם ההדוקים. אלה משמשים לה מסתור ובית. אך על חדריו מאיימות תדיר התפרצויות הלבה. סערות טייפון פורעות בסדר המיבני, אך לא יכולות להם, לאותם זיזי חריזה המתעקשים לשמש מאחז שפיות בתוך מערבולות הרגש. הדיסהרמוניה נמסכת לכלי הקשה הרמוניים שאותות הזמן והמקום סודקים את חזותם בשירי קינה ועקידה - יד ושם לקרבנותיו של הבית הלאומי וזכר לנעדריו של הבית הפרטי. זוהי שירתה של הבת הנצחית, שהיא גם האם הנצחית שלעולם אינה מוותרת, אינה מתפשרת. השירה היא לה חומה וסירה שניצבות איתן גם לשמע הגזרה, שכן "מן הרע תעל בשורה". הסיגלון של גן דובנוב נושא עמו את זכרו של גן העדן האבוד, ומיזגן הסוער של הבת, הרעיה, האהובה והאם נעול על בריח. זו שירה שנועדה להיות מתקנת, מתייקת, ממדרת, מסדרת, מחשבת ומסכמת, ביודעה תדיר כי "החסר הוא השיר החזק ביותר שלא נכתב מעודו". רחל פרנקל-מידן, אפריל 2002, תל אביב' -- מהכריכה האחורית.