אבא נכבד

"'אני התחלתי ללכת למנזר כשהייתי בן 8 ואני נזיר כבר 40 שנה. אתם, המערביים, רוצים לשבת במדיטציה במשך לילה או שניים ולהגיע ישר לנירוואנה... זה לא שאדם, פשוט, יושב על הכרית ו'נופל ישר אל הזרם', אי אפשר שמישהו, פשוט, יכה קלות בראשך ואתה תהפוך מואר". מלים פשוטות אלה הן של אג'אהן צ'ה, מבכירי מורי הדהאמה בתאילנד ובמערב במאה ה-20. ברייטר מספק עדות מרתקת על אודות תקופת חייו כנזיר בוואט פה פונג, מנזרו של אג'אהן צ'ה, ובמנזרי-שלוחה נוספים. הספר, שנכתב בכנות ובהומור מבלי לנסות ליפות או להאדיר דבר, מאפשר מפגש אותנטי עם קהילת הנזירים התאילנדיים והמערביים במנזרים הבודהיסטים בצפון מזרח תאילנד, על פשטותם וסדר יומם, ומעורר תחושת שותפות עמוקה עם רגעי היאוש, השעמום, הגינוי העצמי ומורת הרוח, כמו גם עם רגעי ההתעלות, השמחה והתקווה. הוא מבוסס על היכרות ישירה עם דרך ההוראה המיוחדת של אג'אהן צ'ה, שהמפגש בינו ובין צעירים מהמערב אפשר להוראתו וללימוד התרוואדי לפרוץ לתודעת אנשי המערב. ; 'המתרגלים המערביים', אומר ברייטר, 'הותירו באג'אהן צ'ה רושם חיובי. הוא יכול היה לראות עד כמה החברה המערבית היא מטורפת ועד כמה עמוקים הבלבול והסבל של האנשים... העריך את כנותם בחיפוש אחר מוצא... הוא חזר על הדימוי של בודהיזם בתאילנד כעץ גדול ועתיק, שאפשר שמראהו מלכותי, אבל ביכולתו לתת פירות קטנים וחמוצים בלבד, בעוד הבודהיזם במערב נראה כשתיל שעדיין אינו מסוגל להניב פירות אבל יש בו פוטנציאל'-- מן המעטפת האחורית.