אדם מול שמים

"מי שהכיר את האיש הצעיר ואת ביתו - יודע כי הוא גדל כעץ שתול על פלג מרווה ועל אדמה פוריה. המלחמה, הקרבן והנכונות - לכל היו עודם מגוף ההוויה של סביבה משפחתית וחברתית זו, שממנה צומחים אנשים כאבי לניר, אך אין זה מעמעם או משכך את עוצמת הכאב על האחד לעצמו, ביודענו מה עבר עליו בימים ובלילות שבהם רוסקו חייו, ביודענו מה עבר ומה עובר על בני משפחתו. הענקת עיטור העוז לטייס חיל-האויר סגן אלוף אבי לניר, אשר עונה ונרצח על ידי שוביו הסורים, אחר שצנח בשלום ממטוסו במלחמת יום הכיפורים - כמו פתחה אשנב לרוח חזקה, לוהטת ומטהרת, שתהיה שוב נושבת עלינו. לשעה, כמו נגול מסך הערפל שבו משוטטים - חזות האמת הגדולה והאכזרית ניצבה עלינו, רגליה בארץ וראשה בשמים. בבת אחת רואים אנו שוב מי אנו - ומי אויבניו. לא רק למשפחתו היה אבי לניר אחד ומיוחד, גם לעמו היה הוא אחד ומיוחד. אם אנו מחזיקים ומתחזקים בקיומנו למול עשרות מיליוני אויבים הרי זה בראש ובראשונה בזכות מאות בודדות של צעירים, המחושלים לפי אותו מופת אישי, שאבי לניר היה מן המובהקים במבטאיו. שם נסמן הנסים המחיים את נפשו (כשם שמדהימים הם אותה בכל דור), שום פלא-התחדשות אינו כה נשגב וכה הכרחי - כמו נס הצמיחה הבלתי נפסקת של גבורה בישראל. ; אם יש לחינוך הניתן אצלנו, בבית ספר ובבית, אם יש להווי חיינו, ליסודות בתרבותנו ובספרותנו, לסולם הערכים הציבורי שלנו, אם יש להם חלק קטן, רק אחד לעשרה או אפילו אחד למאה, ביצירתו של הנס החוזר הזה - הרי כבר קנו את עולמם" "עוז לרבים", משה שמיר, 1976 (תשל"ו)" -- מהכריכה האחורית.