כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
יערת דבש – מדרש פיוט אישי
רות זרביב־הולצמן
על הולדת הבת, חוליה בשרשרת הדורות, ועל הזמן המשתנה באחת.
יערת דבש – מילים וביצועים
לבתי בניה – שעשתני אם
בת נולדה לנו.
שמחה גדולה.
אני אם.
אנו הורים.
וברגע אחד ממד הזמן משתנה.
זמני הוא זמנה. הזמן שינה לגמרי את גבולות קיומו: מצד אחד היא הנכיחה את גבולותיו בשיא עוצמתו – הזמן חולף מהר. איני מספיקה לעשות דבר. אין לי זמן. והיא גדלה כאילו נוסעת במנהרת הזמן. כל יום גדלה. משתנה.
מצד שני – ביטלה לגמרי את גבולות הזמן. כל מה שיש זה הנצח. ההווה. אי אפשר לתכנן קדימה ולכן אי אפשר להסתכל אחורה. מה נעשה. מה עשיתי.
וממילא אין זמן.
כל הקיום נמצא ברגע זה.
כל הזמנים מתקיימים בו זמנית.
תחושה זו קיימת במובן הפשוט של התפקוד היום־מיומי עם התינוקת. אך גם הרבה מעבר לזה.
קצוות החיים מתחברים. התינוק והזקן כל כך דומים. הן במראה הפיזי והן בהזדקקות ובחמלה המתעוררת.
נוכחותה מכווצת את כל שנות האדם לנקודה.
ולא רק זמן חיי האדם מתכווץ, אלא גם זמן הדורות. פער הדורות מתבטל כלא היה.
חיבור לשרשרת האמהות מתעצם ומתהדק לקיום אם־בת הקיים כאן ועכשיו.
כבר בהריון – בתי מחוברת אתי דרך חבל הטבור.
וטבורי שלי היוצא ומתהפך עם הבטן הגדלה, כאילו רוצה לשוב ולחבור לאמי. שהיא בוודאי תחבור לאמהּ.
