עיון בשיר
אַהֲבַת הֲדַסָּה עַל לְבָבִי נִקְשְׁרָה
וַאֲנִי בְּתוֹךְ גּוֹלָה פְּעָמַי צוֹלְלִים
לוּ יֵשׁ רְשׁוּת לִי אֶעֱלֶה אֶתְחַבְּרָה
תּוֹךְ שַׁעֲרֵי צִיּוֹן אֲשֶׁר הֵם נֶהְלְלִים
שַׁחְרִית וְעַרְבִּית בַּת נְדִיבִים אֶזְכְּרָה
לִבִּי וְרַעְיוֹנַי בְּחֵשֶׁק נִבְהֲלִים
בִּנְעִים זְמִירוֹת מִנְּדוּד אֶתְעוֹרְרָה
וַאְנִי וְרַעְיָתִי בְּרִנָּה צוֹהֲלִים
בִינוּ עֲדַת קֹדֶשׁ בְּשִׁירָה חֻבְּרָה
חָתָן וְהַכַּלָּה בְּחֻפָּה נִכְלְלִים
זֶה יוֹם שְׂמָחוֹת לַאֲיֻמָּה יָקְרָה
כִּי הִיא וְדוֹדָהּ חֵן וְחֶסֶד גּוֹמְלִים
יַחְדָּו עֲלֵי שֻׁלְחָן וְכוֹס דּוֹדִי קְרָא
זַמֵּן שְׂרִידֵינוּ וְכָל הַנִּסְגְּלִים
מִכּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשְׂמְחָה וַאְזַמְּרָה
אוֹצִיא לְכָל סוֹדִי וְאָשִׁיב שׁוֹאֲלִים
שֵׁם טוֹב לְמַשְׂכִּילִים בְּדַעַת יָשְׁרָה
כִּי הֵם עֲלֵי יִצְרָם בְּוַדַּאי מוֹשְׁלִים
תַּאְוַת לְבָבָם לַעֲשׂוֹת טוֹב גָּבְרָה
יַעְלוּ לְגַן עֵדֶן וְחַיִּים נוֹחֲלִים
אַהְבַת יְחִידָתִי לְטוּב אֵל נָהֲרָה
בָּרוּךְ שְׁהוּא נוֹתֵן שְׂכַר כָּל פּוֹעֲלִים
שָׁלוֹם כְּנָהָר לַעֲדָתִי יִנְהֲרָה
זָקֵן וְגַם בָּחוּר וְכָל הָעוֹלְלִים
ניתן להבחין בשיר בשלושה חלקים: ארבעת הבתים הראשונים מוקדשים להבעת אהבה וגעגועים של החושק לאהובת לבו. ארבעת הבתים האמצעיים (5–8, מ"בינו עדת קודש" עד "כוס ישועות") מוקדשים לראיית שמחת החתונה כסמל למעמד הגאולה הלאומית, וארבעת הבתים האחרונים מדברים בשבחם של תלמידי חכמים וחותמים בברכה לכלל הקהילה. כבר בחלוקה זו ניתן לראות שהמשורר כורך את כיסופי היחיד עם כיסופי האומה, משעבד את מוטיב האהבה לרעיונות עילאיים בדרך אלגורית, ומשלב בסוף השיר רעיונות מוסריים. ממבט ראשון נראה לכאורה שהרעיון המוסרי אינו מתקשר לנושא הכלולות והגאולה, אולם למעשה הוא המסביר את הקשר הרוחני־הסמלי שבין האהבה ושמחת הכללות ובין מעמד הגאולה הלאומית, שהיא ביסודה גאולה רוחנית. הטמעת מוטיב האהבה ומשתה החתונה בתוך תפילה לגאולה ודברי כיבושין לריסון היצרים אופיינית מאוד לשירת שבזי, והיא משקפת יפה את אווירת הקדושה ואת התעלות הנפש שבהן נוצרה שירה זו. כך היה השיר המיועד מלכתחילה לצורכי חולין – לשמחת חתנים – לשיר שכולו קודש. עתה נעיין ביתר פירוט בכל חטיבה בנפרד.