ישקף אלהים – עיון בפיוט

חנה פתיה

השיר נע סביב הכמיהה האישית והכללית להתערבות הבורא בעולמו ומובעת בו תחינה ובקשה לנקמה באויבים המציקים ומכבידים עוּלם על ישראל. כך, כשיוכנעו אומות העולם תבוא גאולה גם לעם ישראל. שכן השמדת הרוע בעולם כרוכה באופן מהותי בגאולתו של עם ישראל. גאולת עם ישראל היא בעצם גאולת העולם כולו. כאשר עם ישראל ייגאל, העולם כולו יתוקן ויתעלה.

ישקף אלוהים – מילים וביצועים

השיר פותח במילים המוכרות מסיטואציה אחרת לגמרי - זמן העלייה לרגל ואמירת "וידוי מעשר", הנאמר בכל שנה רביעית ושביעית לשמיטה. המילים הללו חותמות את הווידוי ונאמרות כבקשה מהקב"ה שיברך את עמו: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כו, טו). ואילו כאן בשיר המילים הללו מובילות בסופן לקללה ולא לברכה. בתחכום רב משתמש המשורר במילים אלו, המהדהדות בו־זמנית את הבקשה לברכה מאת הקב"ה ואת דברי חז"ל האומרים כך:

בכל מקום שנאמר בו השקפה, לשון צער הוא, שנאמר, וישקף על פני סדום (בראשית יט, כח), וישקף ה' אל מחנה מצרים (שמות יד, כד), בעד החלון נשקפה ותיבב (שופטים ה, כח)... והשאר כלם פתרונם לשון צער, חוץ מזו, השקיפה ממעון קדשך וברך (דברים כו, טו). ולא עוד, אלא שהופכין קללה לברכה.

אם כן, בכל פעם שנאמרה לשון השקפה במקרא היה זה בהקשר של פורענות חוץ מהפעם הזו – השקיפה ממעון קדשך וברך – השקפה זו נהפכה לברכה בזכות המצווה שמקיים האדם באותו רגע.
אנחנו קוראים "יַשְׁקֵף מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ" ומצפים לשמוע ברכה, אבל במקום זאת באה במפתיע מלה קצרה: וְיַךְ!
הרמז היחיד לכך שאולי לא מדובר בברכה הוא השימוש בשם אֱלֹהים הקשור למידת הדין.
אותה תחושת הפתעה מאותה מלה קצרה – וְיַךְ! – ממשיכה אִתנו גם לצלע השנייה, כאשר המכה היא "כְּהֶרֶף עָיִן!" אותו הרף עין הדרוש כדי להניד עפעף – זהו משך הזמן שבו תושמד מלכות הרִשעה בעולם.
הפתעה נוספת מזומנת בבית השני: "הִנֵּה ה' קָם וְנִצַּב עַל אֲנָךְ" מילים הלקוחות במדויק מנבואתו של עמוס (ז, ז–ח):

כֹּה הִרְאַנִי וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ: וַיּאמֶר ה' אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס וָאֹמַר אֲנָךְ וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ

אלא שאצל עמוס זוהי נבואת פורענות הנאמרת על עם ישראל ופה היא מופנית כלפי האויבים.
גם כוס הרעל שבה מושקים האויבים מופיעה בנבואות שונות ככוס יין שהיא גם כוס חֵמה או כוס תרעלה הנמצאת כביכול ביד ה' והוא משקה בה את אומות העולם ואת עם ישראל כאשר הוא חוטא. כוס הפורענות הזו מסמלת את מיצוי הדין עם הרוע. הרעל, מסביר המהר"ל בכמה מקומות, הורג את החוטא אך לא משאיר סימנים חיצוניים. בכך הולם העונש את החטא – מצבו הפנימי הוא חטאו וגם עונשו בא עליו באופן פנימי.

אולם העיוות שיוצר האדם בחטאיו פועל פנימה הן בנפשו, והן החוצה, בתוך העולם. המעשה הרע של האדם הוא לא רק מעשה פיזי ממשי אלא יוצר גם "מלאך רע", הוויה רוחנית מופשטת של רוע. אותם מלאכי חבלה שנוצרו על ידי החטא משמשים גם כמכשיר להענשת החוטא. הם מהווים צינור להשפיע עליו חזרה את תוצאות חטאו. וכאן אנו מתחברים אל מַלְאֲכֵי המַשְׁחִית – מצד אחד הם מגלמים בתוכם את ההשחתה שהשחיתו כוחות הרוע, ומצד שני משמשים כביכול כמכשיר ביד ה' ויוצאים למגר את הרוע שיצר את החשכה בעולם.

מיגורו של רוע זה נעשה באמצעות כלים שונים: חצים, כלי זין, חרבות. התחושה היא של התגייסות כללית כדי להגיע להשמדה טוטלית של הרוע. התחושה הזו מתעצמת באמצעות שני החרוזים: הך, הך, הך – אַיִן, אַיִן, אַיִן.
ואז, כאשר יושמד הרוע וייעקר לגמרי מתוך העולם, תבוא גאולה לעולם כולו.

חנה פתיה הייתה עורכת המשנה של אתר "הזמנה לפיוט".