איך הפסקתי לפחד מיום כיפור?
אתר הפיוט והתפילה

איך הפסקתי לפחד מיום כיפור?

אהרן פוירשטיין

אהרן פוירשטיין מספר כיצד סללו לו פיוטי יום הכיפורים את הדרך להתקרב אל היום הזה.

אדם בבושתו מסתיר את עצמו מן האל ומעצמו. הוא מתחבא בין עצי הגן ומקווה שלא יקראו לו. כשהוא לבד הוא יכול בקושי ללחוש את חטאיו. הרגע שבו האדם עומד בקהילה ומתוודה, הוא רגע שבו הוא מבין כי חטאו הוא חלק מן המצב האנושי

קשה לומר שכנער צעיר אהבתי את יום הכיפורים. הצום הטיל עליי מורא, ואת השעות האחרונות על הסבל הכרוך בהן רק ביקשתי לעקוף. הווידויים הארוכים והמיוסרים הטילו עליי שעמום: לא הבנתי על מה יש להתחרט כל כך, בקשת סליחה קצרה ועניינית נראתה לי מספיקה לכפר על כל חטאיי. הדפים שצורפו לסידור בישיבה, ובהם פירוט החטאים שעליהם יש להתוודות, היו בעיניי חידה ללא פתרון. מעולם לא הבנתי מי הם האנשים שעושים את כל העברות האיומות האלה, ואם אכן ביצעו את כל המפורט בסידור, מה הם עושים בבית כנסת?

כשהתבגרתי עדיין היה היום הזה קשה לעיכול. את חטאיי ביקשתי לשכוח, חרטותיי שבו על עצמן שנה אחר שנה. נמאס לי למחזר את הבטחותי לשינוי פתאומי, ותחושת הטוהר והצדיקות נעלמו כבר למחרת הצום. היו לא מעט רגעים של עוצמה בתפילה ושירים שנגעו ללבי, ועם זאת אמונתי בכוחו של היום התמעטה והלכה. את התפילה הארוכה, החולשת כמעט על כל היום, נהגתי להעביר בעזרת ספרות יפה: ימים נוראים של ש"י עגנון וספרים נוספים.

לקח עוד זמן עד שמצאתי את דרכי אל היום הזה. עם הזמן יום הכיפורים הואר בעיני באור אחר. מול הפרוזאיות הבלתי נסבלת של הדפים שחילקו לנו בישיבה, ובהם פורטו לפי א"ב כל החטאים האפשריים, גיליתי את הפיוטים. אלו, הסתבר לי, עוסקים פחות בחטא ויותר בנפש העומדת להתפלל על עצמה מול האל. דווקא אותו צד פיוטי שבהם מאפשר גישה עמוקה יותר לאתגר, כל פיוט בדרכו. 

יום הכיפורים הוא היום היחיד בשנה שבו נאמרות חמש תפילות – ערבית (בליל יום כיפור), ולמחרת – שחרית, מוסף, מנחה ותפילת נעילה. בכולן – תפילת לחש ("עמידה"), פיוטים, סליחות, ואמירת הווידוי בשקט ובציבור.

בתוך מבנה זה נשזרו פיוטים שונים הפותחים דרכים שונות וכמעט מנוגדות לתוך עולמה של התשובה.

בכלל, חלק מן ההתרגשות בקהילות הספרדיות נובע מן העובדה שכמעט כל הפיוטים של יום הכיפורים נאמרים ביום זה בלבד. לעומתם, בבתי הכנסת האשכנזיים, לא מעט מן הפיוטים שנאמרו בראש השנה ושעליהם כתבנו, חוזרים גם ביום כיפור. הפיוטים האלה נותנים לחזנים הזדמנות לעסוק במלאכת "השידוכים". הם מחברים מילים ישנות למנגינות חדשות ומוכרות מתוך תקווה שהזיווג יעלה יפה והקהל ימצא את עצמו שר את המילים בהתלהבות מרובה. בן דוד סיפר לי פעם שחזן יצירתי מדי שידך את המילים המתארות את ארבע מיתות בית דין "סקילה שריפה הרג וחנק" דווקא עם לחן של שיר חתונה שמילותיו "גילה רינה דיצה וחדוה".


התרת נדרים בביה"כ בית יוסף, ירושלים

אבל אולי החיבור בין השמחה לווידוי לא ייראה כה מופרך אם נקשיב למנגינות השונות שבהן מושר הוידוי. אותו פירוט אלפאביתי של חטאיו של האדם נאמר בתפילת העמידה בלחש ובגו כפוף. אולם בכל תפילה, בחזרת הש"ץ, חוזרים שוב על הווידוי, הפעם מפי הקהל כולו, בקול, בניגון ולעתים בשיר. יש קהילות יקיות שבהן שרים את "על חטא שחטאנו לפניך" במארש חגיגי. הדבר נראה סתום ומוזר במחשבה ראשונה, אבל אם נעמיק – יש בכך מן האמת. היכולת להביט בחולשותינו אינה פשוטה להשגה. האדם בבושתו מסתיר את עצמו מן האל ומעצמו. הוא מתחבא בין עצי הגן ומקווה שלא יקראו לו. כשהוא לבד הוא יכול בקושי ללחוש את חטאיו. הרגע שבו האדם עומד בקהילה ומתוודה, הוא רגע שבו הוא מבין כי חטאו הוא חלק מן המצב האנושי. יש לו שותפים רבים לחטא, וכולם מבקשים מחילה. הקהילה נותנת לו לאדם כוח להביט בצורה כנה יותר במעשיו. המבט אל המעשים ממלא את האדם בצער אך גם בתקווה. רק מי שיודע מה חטא יודע את הדרך אל התשובה. וכמו ששר אהוד בנאי בפיוטו: "תאמין שאם קלקלת – אתה יכול גם לתקן."

אהרן פוירשטיין עוסק בכתיבה, קולנוע, ובהוראת שניהם.