כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
איך הפסקתי לפחד מיום כיפור?
אהרן פוירשטיין
אהרן פוירשטיין מספר כיצד סללו לו פיוטי יום הכיפורים את הדרך להתקרב אל היום הזה.
אדם בבושתו מסתיר את עצמו מן האל ומעצמו. הוא מתחבא בין עצי הגן ומקווה שלא יקראו לו. כשהוא לבד הוא יכול בקושי ללחוש את חטאיו. הרגע שבו האדם עומד בקהילה ומתוודה, הוא רגע שבו הוא מבין כי חטאו הוא חלק מן המצב האנושי
קשה לומר שכנער צעיר אהבתי את יום הכיפורים. הצום הטיל עליי מורא, ואת השעות האחרונות על הסבל הכרוך בהן רק ביקשתי לעקוף. הווידויים הארוכים והמיוסרים הטילו עליי שעמום: לא הבנתי על מה יש להתחרט כל כך, בקשת סליחה קצרה ועניינית נראתה לי מספיקה לכפר על כל חטאיי. הדפים שצורפו לסידור בישיבה, ובהם פירוט החטאים שעליהם יש להתוודות, היו בעיניי חידה ללא פתרון. מעולם לא הבנתי מי הם האנשים שעושים את כל העברות האיומות האלה, ואם אכן ביצעו את כל המפורט בסידור, מה הם עושים בבית כנסת?
כשהתבגרתי עדיין היה היום הזה קשה לעיכול. את חטאיי ביקשתי לשכוח, חרטותיי שבו על עצמן שנה אחר שנה. נמאס לי למחזר את הבטחותי לשינוי פתאומי, ותחושת הטוהר והצדיקות נעלמו כבר למחרת הצום. היו לא מעט רגעים של עוצמה בתפילה ושירים שנגעו ללבי, ועם זאת אמונתי בכוחו של היום התמעטה והלכה. את התפילה הארוכה, החולשת כמעט על כל היום, נהגתי להעביר בעזרת ספרות יפה: ימים נוראים של ש"י עגנון וספרים נוספים.
לקח עוד זמן עד שמצאתי את דרכי אל היום הזה. עם הזמן יום הכיפורים הואר בעיני באור אחר. מול הפרוזאיות הבלתי נסבלת של הדפים שחילקו לנו בישיבה, ובהם פורטו לפי א"ב כל החטאים האפשריים, גיליתי את הפיוטים. אלו, הסתבר לי, עוסקים פחות בחטא ויותר בנפש העומדת להתפלל על עצמה מול האל. דווקא אותו צד פיוטי שבהם מאפשר גישה עמוקה יותר לאתגר, כל פיוט בדרכו.
