מנהג קריאת ההלל בקירוי – מהמשנה אל בית הכנסת התימני

---

מנהג עדת תימן הקדום הוא לקרוא את ההלל "בקירוי" בכל יום שבו גומרים את ההלל. לפני שנסביר את מהותו של המנהג, נציג את מקורותיו במקורותינו. מקור למנהג זה נמצא במשניות (ראש השנה פרק ד, ז. וסוכה פרק ג, י). במשנה מופיעות ביחס להלל אמירות על "הקראה" ועניית הללויה. יש מי שהבין שהדבר נבע מכך שרבים לא קראו, ודרך קריאה זו אפשרה לציבור הרחב להיות שותפים באמירת ההלל (רש"י). הגמרא מרחיבה את ההתייחסות לכך ומציגה את ההלכות שניתן ללמוד מהמנהג. הרמב"ם במשנה תורה (הלכות חנוכה, פרק ג, יב–יד) הזכיר את מנהג הקירוי בהלל באריכות ושיבחו:

"זהו המנהג הראשון [=הקדמון, והמקורי ביותר, מימות חכמי המשנה] ובו ראוי לילך". ייתכן כי לשיטתו יש ריבוי הדר ושבח בדרך אמירה זו. אך כבר הוא מציין מציין שבזמנו (לפני כ־850 שנה) התקיימו מנהגים משונים בקריאתו, והוא לא צידד בהם.

ובכן, מהו למעשה הקירוי, וכיצד הוא מתבצע בקרב יוצאי תימן, ששימרו את המנהג? משמעות המנהג בפועל היא חזרה על המילה "הללויה" שוב ושוב בתוך קטעי ההלל, במקומות קבועים מראש. כלומר החזן פותח ואומר "הללויה" – והמתפללים עונים לו "הללויה", ממשיך החזן: "הללו עבדי ה'" – והקהל עונה לו 'הללויה', החזן: 'הללו את שם ה'' – הקהל: 'הללויה', כך לאורך כל ההלל, החזן קורא חצי פסוק או פסוק שלם, כך שסה"כ עונים לו הציבור "הללויה" 123 פעם, כמניין שנותיו של אהרן הכהן (תלמוד ירושלמי שבת טז, א). יוצאי דופן הם הפסוקים שבראש כל פרק. החזן קורא אותם או את חציים, והקהל חוזר אחריו. יש לציין כי חלוקת ההללויות משתנה מעט בקרב מנהגים שונים.

כך ממשיכים עד לקראת סוף ההלל – עד פסוק "אודך ה' כי עניתני", שממנו החזן אומר פסוק שלם או חציו, והקהל חוזרים אחריו. בחצי הפסוק "ברוך הבא בשם ה'" החזן קורא "ברוך הבא" והקהל עונים לו "בשם ה'".

נראה שבאופן זה הקריאה מתבצעת במשותף, החזן והקהל.  יש לציין שקריאה זו היא איטית ומתונה ואורכת יחסית זמן רב.

לביצוע ההלל בקירוי מפי דורון יעקב:

כך היה המנהג הקדום בכל ארץ תימן. עדות ראשונה על שינוי במנהג זה מצאנו לפני כ־300 שנה אצל הרב דוד משרקי, מגדולי חכמי תימן לדורותיהם (שו"ת רביד הזהב, סימן יא), שכתב כי לאחר פעמים רבות שביקשו המתפללים את הסכמתו לשנות את מנהג הקירוי ולא זכו לקבלה, מהטעם שאין למעט בשבח הקב"ה ובאמירת הללויה, הורה בסופו של דבר להפסיק את המנהג קריאת ההלל בקירוי, ועברו לקרותו ביחד כל הקהל.

הסיבה המרכזית לכך הייתה התנהלותם של המתפללים בעת התפילה. חלק מהאנשים היו יוצאים בזמן קריאת ההלל, ואפילו לפניה, לעשות קניות בשוק. חלק היו עונים "הללויה" אחר החזן מבלי להשגיח במילותיו, אחרים היו מפטפטים או צוחקים. נראה שהאריכות והטורח בקריאה הביאו להתנהלות כזו, ולכן החליט הרב משרקי לבטל את הקריאה בקירוי. התנגות דומה של שיינוי תקנה קדומה ביחס לתפילה מסיבה דומה אנו מוצאים בתשובות הרמב"ם, שהורה לבטל את חזקת הש"ץ בשל התנהגות הציבור. ייתכן מאוד שהשינוי לא התפשט בכל אזורי תימן, והיו שהמשיכו באמירת הלל בקירוי.

כ־50 שנה לאחר מכן כתב הרב יחיא צאלח (המכונה מהרי"ץ, מגדולי חכמי תימן, תלמידו של הרב משרקי) כי יש להחזיר את המנהג הקדום בקריאת ההלל כתב בתשובה (שו"ת פעולת צדיק חלק א, מח). לטענתו, גם אם ישנם כמה אנשים 'המוניים' (כלשונו) בבית הכנסת שקשה להם קריאת ההלל בקירוי, אין זו סיבה שכל הציבו כולו ייבטל מהקריאה הנכונה ויפסיד, אלא אדרבה, נקרא את ההלל כראוי ונדבר על לבם של אלו שיוצאים "בשפל קול התחִנה" שיצטרפו אלינו. כלומר, לשיטת המהרי"ץ אין להיגרר אחר התנהגות הציבור, אלא לנסות לחזק את המנהג הקדום ולעודד את הציבור להצטרף לקיומו. קיימות עדויות על קיומו של מנהג זה בתימן בשנים שלאחר מכן.

כיום, בקרב שומרי מסורת תימן בארץ ובעולם, המנהג קיים כמעט בכל קהילות תימן בקריאת ההלל שבהגדה של פסח. רוב הקהילות קוראות את ההלל בקירוי בחג הסוכות – בימים שבהם נוטלים את ארבעת המינים. בשבת יש נטייה לקראו שלא בקירוי, בשל האריכות, אך ישנם בתי כנסת שמבקשים לחזור לקראו בקירוי בכל ימי החג, ואף בחנוכה, שבועות ופסח. ייתכן כי בקרב הבלדים, שהושפעו פחות מהמנהג הספרדי, המנהג לקרוא בקירוי רווח יותר.

לפנינו, אם כן, מקרה שבו מנהג המוזכר במקורות המוקדמים ביותר הלך ונעלם מרוב תפוצות ישראל ונותר בקרב עדה אחת בלבד, יהודי תימן. המנהג גרר התנהגויות שונות בקרב הציבור, שלעתים התקשה בשל האריכות שהוא דרש, ותגובות שונות בקרב רבנים – היה מי שביטל את המנהג בשל הקושי והיה מי שטען שלמרות הקושי יש לקיימו. התגובות השונות משקפות דרכי התמודדות עם שמירת המסורת ואתגרים בתחום התפילה.

לביצוע ההלל בקירוי מפי אהרון עמרם:

מערכת האתר מודה לגיא חממי על עזרתו בהפקת המאמר.