על נקמה ותקווה בשירת הפיוט

---

הפיוט "ישקף אלוהים", של ר' יהוסף בן ישראל, בן המאה ה־17, משקף את מצוקתם של יהודי תימן שסבלו רדיפות ועינויים, ששיאם הוא ההגליה למוזע בשנת 1680. כמו מאות שירים אחרים שנכתבו בכל קהילות וגלויות ישראל, מבקש מהאל נקמה. דרך הפיוט חווה המשורר הסובל את אי יכולתו של עם ישראל להגן על עצמו, את בדידותו ואת פגיעותו. לכן התפילה היא שתהיה תגובה לדם הנשפך, שגם בעולם הזה אפשר יהיה לחזות בתבוסתם של הרשעים.

מתוך דיוואן, תימן, המאה ה־19

התקווה לנקמה היא אחד הנושאים המרכזיים בשירים שיהודים כתבו ושרו במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה. בתקופת השואה, יהודים רבים כתבו ו/או שרו שירים, בכל מדינות הכיבוש ובכל השפות הידועות ליהודים. הרבה מאוד נושאים ותכנים עולים מתוך שירת דמים מופלאה זו וכאמור, הרצון לנקום הוא אחד הנושאים המרכזיים בה. 

ברוב ההרצאות שאני נותנת בנושא שירת היהודים בשואה, במקומות שונים בארץ, אני נתקלת בתגובות של הפתעה ולעתים אפילו סלידה כאשר אני מציינת את מרכזיות נושא הנקמה בשירת היהודים בשואה. אם בזמנים רגילים, בחיי היום־יום, שנאה ונקמה הן רגשות שליליים, בזמנים של גזרות קיצוניות רגשות אלו משחקים תפקיד חשוב וחיובי. 

שנאה ונקמה הן רגשות המבעירים אש בגוף, בנפש ובנשמה. הן גורמות לאדם לחוש את עצמו, להרגיש את זרימת האדרנלין בגופו. הן מרכזות את מחשבתו ומוציאות את האדם מן הכאן ועכשיו הבלתי נסבל אל  פנטזיית הנקמה העתידית.​​

בזמן שליהודי אין עבר – הוא נכחד בכל רבדיו הרבים והעשירים;  בזמן שאין לו עתיד – מציאות של השפלות, גירושים, רציחות, רעב ואקציות לא משאירה פתח לחזון אישי, קהילתי ולאומי; בזמן שהמאבק לקיום הפיזי היום־יומי המינימלי של היהודי ומשפחתו הוא מאבק תמידי של חיים ומוות – שנאה ונקמה הן אולי הרגשות היחידים שמסוגלים להוציא את היהודים מן האפטיה, הדיכאון והחולשה העצומה שמאיימים עליהם שעה שעה ורגע רגע. הן הפתח היחיד לרצות לחיות את העתיד על מנת לראות את מפלת האויב הרוצח, לראות גרמני או משתף פעולה אחד מת. 

בסוף המלחמה, מספר פעולות הנקם היה מועט יחסית לטבח הנורא, אך רגשות השנאה והנקמה וביטוייהן בשירה היו גורמים מכריעים ברצון וביכולת לחיות ולשרוד ובהתארגנות המזוינת. 

שירת היהודים בתקופות של גזרות וכמובן בשואה לא צריכה להישפט על פי קנה מידה אמנותי או מוסרי של זמנים רגילים אלא כביטויים פנימיים נפשיים עמוקים וכך אנו צריכים לעמוד בפניהם וללמוד מהם. 

תמר מצ'אדו־רקאנטי היא מוזיקולוגית העוסקת בחקר המוזיקה והשירה של היהודים בתקופת השואה. מרצה במקומות שונים, בעיקר בבית הספר להוראת השואה של יד ושם.