מדריך לטקס החתונה: סדר עריכת חופה וקידושין

---

לשער חתונה באתר הפיוט והתפילה

טקס החתונה היהודי הוא אחד הטקסים המוכרים במסורת היהודית. לאורך שנים שימש הטקס הזה כמנגנון החיבור הרשמי וההצהרתי בין איש לאישה, כנקודת הפתיחה של בניית הבית. בכל תפוצות ישראל הלך והתעצב הטקס בדרכיו, סופח לתוכו מאווירת המקום ומצליליו. 

לטקס החתונה כמה רכיבים מהותיים, הכרחיים, שבלעדיהם אין לנישואין תוקף, ולצדם מנהגים שבמסורת שנכנסו לטקס במהלך הדורות, אך אינם מחייבים. הרכיבים החיוניים בטקס הם חתימה על הכתובה, אמירת ברכות האירוסין והנישואין, מתן הטבעת (או שווה ערך) לכלה ונוכחותם של עדים כשרים. כל שאר מנהגי הטקס (כדוגמת העמדת החופה, הקראת הכתובה, הובלת הזוג וסיבובו, נוכחות הציבור, שבירת הכוס, ולפי מקצת מהדעות – אף הינומה וחדר ייחוד) מבוססים על נוהג ומסורת, ונתונים למעשה לבחירתם ולעיצובם של בני הזוג בתיאום עם עורך החופה.

כאן נציג לכם תיאור כללי ובסיסי של טקס הנישואין המקובל. מטבע הדברים יש הבדלים קלים ממקום למקום, מרב לרב וממסורת למסורת. יתרה מזו, בני הזוג יכולים לבחור להוסיף לטקס שלהם מנהגים אחרים המקובלים במשפחותיהם ובקהילותיהם.

דרך הקישורים תוכלו להגיע למדריכים לטקסי הנישואים במסורות שונות – מסורת הספרדים, המסורת האשכנזית ומסורת יהודי תימן. 

במדריכים אלו תוכלו גם להאזין להקלטות טקס החתונה בנוסח ובנעימה המקובלים במסורת.​

למדריכים לטקסי החופה במסורות השונות:

אשכנז>>>

ספרדים>>>

תימן>>>

חתימה על הכתובה

​השלב הראשון של הטקס, שלרוב מתבצע עוד לפני החופה, הוא חתימה על הַכְּתֻבָּה. החתימה אורכת כרבע שעה, ונערכת בקצה שטח קבלת הפנים סביב שולחן שיושבים אליו החתן, הרב, שני העדים, ולעתים אף אבות בני הזוג, סבים ואורחים נוספים שהזוג מכבדם בכך. גם נשים יכולות לשבת לשולחן החתימה. הרב עובר עם החתן על הכתובה, ממלא עמו פרטים שחסרים בה ומחתים עליה את העדים. לפני החתימה החתן מקבל מידי הרב מטפחת, הוא אוחז בה בידו הימנית, מגביה אותה ומחזירה לרב. זהו מעשה סמלי הנקרא "קניין סודר", ומשמעו מעין עסקת חליפין שבה תמורת המטפחת, מקבל על עצמו החתן את כל ההתחייבויות שבכתובה (מעשה הקניין מחליף את החתימה של החתן, ועל כן אין הוא צריך לחתום בפועל על הכתובה. עם זאת, בארץ נהוג שהחתן בכל זאת חותם).

יש לשים לב: הכתובה היא מסמך משפטי, ויש להקפיד שכל הפרטים שממלאים בה יהיו מדויקים. לפיכך כותבים עם הרב את התאריך העברי של החתונה (המתחלף עם רדת החשכה), את מקום החתונה ואת סכום ההתחייבות שסוכם עליו. כמו כן כותבים את שמותיהם המלאים של החתן ושל העדים – כולל שם שני, כינוי מקובל, ושם מלא של האב או של שני ההורים.

כיסוי הכלה והכניסה לחופה

לעתים בני הזוג פוסעים יחד אל החופה, ולעתים מובילים אותם אל החופה בנפרד. ראשית צועד החתן אל הכלה, היושבת על "כיסא כלה", ובהגיעו אליה מכסה את פניה בהינומה (בד לבן עשוי רשת שקופה, הארוך דיו לכיסוי הפנים והשֵׂער). לאחר מכן צועד החתן אל החופה כשהוא מלווה בחבריו הרוקדים לפניו, ואחריו הכלה, מוקפת בשושביניה – הוריה או שתי האמהות, ובחברותיה. יש הנותנים בידי השושבינים פמוטי נרות דלוקים, לסמל את האור והשמחה שהם מאחלים לזוג. אם בני הזוג צועדים יחד, הם נעצרים צעד לפני החופה ועורכים שם את טקס כיסוי ההינומה.

מקובל כי לאחר שהחתן ומלוויו ממשיכים אל החופה, הכלה מברכת את בִּרכַּת הכלה, הכוללת בקשות אישיות ופסוקים המאחלים לה ולחתנה חיי נישואין ומשפחה מאושרים. הכלה יכולה לבחור אם לומר את הנוסח המסורתי או לחבר "ברכת כלה" אישית משלה. מאחר שהמסורת היהודית רואה ברגעים שלאחר כיסוי הכלה בהינומה "שעת חסד", יש הנותנים בידי הכלה פתקאות ובהם שמות חולים כדי שתתפלל לרפואתם.

בכמה מקהילות אשכנז נהוג כי בהגיע הכלה אל החופה היא צועדת שבעה סיבובים (ויש הנוהגים שלושה) מסביב לחתן העומד מתחת לחופה, ולצִדיה סובבות גם אִמה ואֵם החתן. בתום הסיבובים הכלה נעמדת לימין החתן והוריה לצדה (או שתי האמהות). לצד החתן עומדים הוריו (או שני האבות), ולידם – הרב והעדים.

הקידושין

החופה נפתחת בקידושין, שבמסגרתם בני הזוג מתחייבים לייחד עצמם זה לזה. הקניין הנעשה בשעת הקידושין אינו מבטא קנייה של הכלה בידי החתן, אלא הוא צעד משפטי של התחייבות כלכלית וזוגית.

התקדשות בני הזוג זה לזו מקבלת את ביטויה בברכת האירוסין, שאליה נלווית הברכה על היין. הרב נעמד לצד הזוג והוריו ובידו כוס יין, סמל לשפע ולשמחה ומברך:

הרב: [בקהילות הספרדים מוסיפים: סַבְרֵי מָרָנָן ועונים: לְחַיִּים]

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן [אשכנזים] | הַגֶּפֶן [ספרדים].

הרב: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת, וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין [אשכנזים] | [ספרדים]בְקִדּוּשִׁין [ספרדים], בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין [אשכנזים] | בְקִדּוּשִׁין [ספרדים].

בתום הברכה, הרב נותן לחתן ולכלה לשתות מן היין (נהוג כי אֵם הכלה היא שמשקה את בִּתה).

הרב מזמין את העדים להתקרב אל הזוג, מראה להם את הטבעת ולעתים אף שואל אותם ואת החתן שאלות הנוגעות לערך הטבעת, להליך רכישתה ולמינוי העדים. הכלה מושיטה לחתן את האצבע המורה של יד ימינה, והוא אומר את מילות הקידושין ועונד את הטבעת על אצבעה, בעוד שהעדים עוקבים אחר מעשיו. נהוג כי הרב מקריא לחתן את המילים רגע לפני אמירתן, כדי שיאמר אותן במדויק, ולא ישכח אותן בשל ההתרגשות:

החתן: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל. (העדים: מְקֻדֶּשֶׁת, מְקֻדֶּשֶׁת, מְקֻדֶּשֶׁת)

ברכת שהחיינו והתעטפות בטלית

"ברכת שהחיינו" היא ברכה שמברכים על אירועים מיוחדים וחדשים כדי להביע את השמחה והתודה על הזכות להיות באותו אירוע. יש הנוהגים לאמץ ברכה זו גם לטקס הנישואין. בקרב האשכנזים מקובל שהחתן מקבל לכבוד חתונתו טלית חדשה והוא מתעטף בה ומברך "ברכת שהחיינו" במשותף על הטלית ועל הנישואין. לעתים החתן והכלה מתעטפים בטלית יחד או שפורשים את הטלית כיריעת חופה מעל לראשי שניהם ומברכים יחד את הברכה. הכלה יכולה לברך "ברכת שהחיינו" במשותף על הנישואין ועל הטבעת החדשה.

החתן או הזוג: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.

(יש הנוהגים לערוך כאן את שבירת הכוס, ויש הנוהגים לערכה רק לאחר בִּרכות הנישואין.)

הקראת הכתובה

כעת הכתובה מוקראת, בארמית או בתרגום העברי, מפי הרב עורך החופה או מפיו של אחד האורחים שהזוג בחר לכבדו בכך. הקראת הכתובה יוצרת הפרדה בין טקס הקידושין לטקס הנישואין. ניתן  להקריא את כל הכתובה, רק חלק ממנה או ליצור הפרדה בדרך אחרת. כדאי לתת על כך את הדעת מראש ולסכם זאת עם עורך החופה.

לאחר הקראת הכתובה היא ניתנת לכלה. הכלה יכולה למסור אותה לאמה או לאדם אחר למשמרת. חשוב מאוד לשמור היטב על הכתובה ולזכור לקחתה הביתה. את העתק הכתובה ישלחו בני הזוג או הרב עורך החופה חזרה ללשכת הנישואין.​

שבע ברכות הנישואין

עיקרו של טקס הנישואין מתבטא בשבע הברכות, הנאמרות בפי הרב או בפי אורחים שבני הזוג בחרו בהם. שתי הברכות הראשונות ניתנות בדרך כלל לאותו מברך. אם רוצים, אפשר למנות מנחה שיכריז לפני כל ברכה על זהות המברך, לדוגמה "בברכה שלישית מכובד סב הכלה, פלוני". הברכות יכולות להיאמר בנעימת חזנות מסורתית, בנעימה אחרת או ללא נעימה.
ברכות אלו נאמרות גם בסיום ברכת המזון בסיום הסעודה בכל אחד משבעת ימי המשתה שלאחר החתונה.
יש עדויות לכך שבעבר הרחוק נהגו בארץ ישראל לברך רק שלוש ברכות – כנראה, הברכות הרביעית, החמישית והשישית בסדר שלפנינו – אך כיום דומה שאין הבדל בסדר הברכות בין כל הקהילות בישראל.
הברכות הללו מתארות את האל כמי שמשמח את החתן והכלה. הן אינן מסתפקות בשמחה הפרטית של הזוג, אלא כורכות בינה לשמחות אחרות: שמחת ציון וירושלים לכשתיגאל וגם שמחת הזוג הראשון עלי אדמות, אדם וחווה. בדומה לזיכרון ירושלים, גם זיכרון גן עדן, על הראשוניוּת הטהורה המאפיינת אותו קודם החטא, מופיע במעמד החופה. הדבר מתחבר אף לשמחתם של כל הזוגות כולם – מאז ועד עתה. כך ממוקם מעמד החופה בתווך, בין שמחת הזוג הראשון בעולם, ובין שמחתם העתידה של הזוגות השבים לירושלים באחרית הימים.

לאחר הברכות החתן והכלה לוגמים מן היין (נהוג כי החתן משקה את אשתו הכלה מהגביע שבידו).

שבירת הכוס

על פי המנהג המסורתי, החתן שובר כוס מזכוכית בדריכה עליה ברגלו. את הכוס נוהגים לעטוף היטב בנייר אלומיניום, כדי להימנע מפציעה. לפני השבירה החתן אומר את הפסוק:

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי
(תהלים קלז, ו)

שבירת הכוס עוצרת את השמחה לרגע, כדי להזכיר כי אף שביתם הפרטי של הזוג נוסד זה עתה, עוד ישנם חורבן ורוע בעולם, והשמחה אינה שלמה. כבר בתקופת חכמים סימלה שבירת הכוס את הצער על המוות, את ארעיות החיים ואת האבל על חורבן בית המקדש וירושלים. דווקא השילוב שבין החגיגה לזיכרון הוא שמעניק איזון לעולם.

בשלב זה החופה מסתיימת, ועתה אפשר להוסיף נופך אישי, אלמנטים של הדדיות (כגון הענקת טבעת לחתן), ברכות או נאומים. יש לזכור לתאם את התכנית עם הרב עורך החופה.