• (א) הכותרת זהה בשלושת הפרקים האחרונים: לַמְנַצֵּחַ אַל-תַּשְׁחֵת, לְדָוִד מִכְתָּם. גם כאן כתובת מקשרת למאורע בחיי דוד: בִּשְׁלֹחַ שָׁאוּל שליחים וַיִּשְׁמְרוּ אֶת הַבַּיִת שדוד גר בו, כדי להיכנס לשם ולַהֲמִיתוֹ. ועל כך הוא מתחנן ומבקש. (ב) הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי, אֱלֹהָי, מִמִּתְקוֹמְמַי, מהעומדים להילחם בי תְּשַׂגְּבֵנִי, תחזק אותי ותיתן לי מפלט. (ג) הַצִּילֵנִי מִפֹּעֲלֵי אָוֶן, וּמֵאַנְשֵׁי דָמִים הוֹשִׁיעֵנִי. (ד) כִּי הִנֵּה אָרְבוּ לְנַפְשִׁי, יָגוּרוּ, מתקבצים, או: מתגרים ומכריזים מלחמה עָלַי עַזִּים, אנשים חזקים ואכזרים. וכל זה לֹא בגלל פִשְׁעִי, וְלֹא בגלל חַטָּאתִי, ה', אלא מתוך שנאה. (ה) בְּלִי עָוֹן שלי יְרֻצוּן, ירוצו וְיִכּוֹנָנוּ, יתכוונו להרע לי. ואני יכול רק להתפלל לה': עוּרָה לִקְרָאתִי וּרְאֵה. (ו) וְאַתָּה, ה' אֱלֹֹהִים צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הָקִיצָה, התגלה לִפְקֹד, לזכור לרעה, להעניש את כָּל הַגּוֹיִם. אולי נרמז כאן ששליחיו של שאול לא היו מישראל, אלא היו שכירי חרב זרים. אַל תָּחֹן כָּל בֹּגְדֵי אָוֶן, רשע. סֶלָה, סימן מוסיקלי; אכן; או: לעולם ועד. וכך מתוארים האויבים הללו: (ז) הם אינם מופיעים בשעות היום, אלא יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב, כשודדים או חיות טרף, יֶהֱמוּ, יקימו מהומה, ישמיעו קולות כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר כדרכם של כלבי חוצות המשוטטים ברחובות העיר בלילות. (ח) הִנֵּה יַבִּיעוּן, יוציאו דברים בְּפִיהֶם, כמו חֲרָבוֹת בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם. הם מרגישים שהם יכולים לאיים ולבצע כל מה שירצו כִּי לפי הנחתם מִי שֹׁמֵעַ?! אין דין ואין דיין. (ט) וְאַתָּה, ה', תִּשְׂחַק לָמוֹ, תלגלג עליהם, תִּלְעַג לְכָל גּוֹיִם, ואף מזימה שזממו לא תצא אל הפועל. המשורר קורא: (י) עֻזּוֹ של ה'![1] אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה. אני ממתין ומצפה לך כִּי אֱלֹֹהִים מִשְׂגַּבִּי, מקור כוחי, (יא) אֱלֹהֵי חַסְדִּי יְקַדְּמֵנִי, יקדים לתת לי חסות, או: יקבל את פני, אֱלֹֹהִים יַרְאֵנִי בְמפלתם של שֹׁרְרָי, אויבי. והוא מתפלל: (יב) אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ אותם ואת מעשיהם עַמִּי. כדי שייזכרו הם צריכים ליפול, אך להישאר בחיים. הֲנִיעֵמוֹ, נער אותם בְחֵילְךָ, בכוחך, וְהוֹרִידֵמוֹ, השפל אותם ממעמדם, מָגִנֵּנוּ, אֲדֹנָי. (יג) חַטַּאת פִּימוֹ, פיהם ודְבַר שְׂפָתֵימוֹ, שפתיהם הם בעוכריהם, וְיִלָּכְדוּ בִגְאוֹנָם, בגלל גאוותם וּמֵאָלָה וּמִכַּחַשׁ, מחמת הקללות והשקרים שהם יְסַפֵּרוּ. (יד) כַּלֵּה אותם בְחֵמָה, בכעס, כַּלֵּה וְאֵינֵמוֹ, ואינם עוד, וְיֵדְעוּ כולם כִּי אֱלֹֹהִים מֹשֵׁל בְּיַעֲקֹב לְאַפְסֵי, עד קצות הָאָרֶץ. סֶלָה. המשורר חוזר לתיאור האויבים: (טו) וְיָשֻׁבוּ לָעֶרֶב, יֶהֱמוּ כַכָּלֶב, כמו כלבים, וִיסוֹבְבוּ עִיר. (טז) הֵמָּה יְנִיעוּן, ישוטטו לֶאֱכֹל כדי למצוא להם אוכל, ואִם לֹא יִשְׂבְּעוּ הרי שלכל הפחות - וַיָּלִינוּ בתוך העיר. כך אותם שלוחים שבאו להרוג את דוד הסתובבו בעיר הזרה וניסו לתפסו אף שלא היו בקיאים בנעשה שם. ומסיים בדברי תהילה: (יז) וַאֲנִי אָשִׁיר בשבח עֻזֶּךָ, כוחך, וַאֲרַנֵּן, אזמר לַבֹּקֶר בדבר חַסְדֶּךָ, כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי. (יח) אתה עֻזִּי, אֵלֶיךָ אֲזַמֵּרָה, כִּי אֱלֹֹהִים הוא מִשְׂגַּבִּי, אֱלֹהֵי חַסְדִּי. [1] ראו ראב"ע. פירוש הרב אבן ישראל שטיינזלץ לקוח מתוך התנ"ך המבואר בהוצאת שפע וקורן ירושלים.
|