ילדי זמן גפן

Piyut

	ילדי זמן גפן / ר' ישראל נג'ארה יַלְדֵי זְמַן גֶּפֶן וְהַמָּוֶת בּוֹצֵר יִקְטֹף כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר שׁוֹקֵד לִלְקֹט עֵנָב סְמָדַר עִם בֹּסֶר זָקֵן וְעוּל יָמִים רָשׁ וְיוֹרֵשׁ עֶצֶר רַבִּים וְנִכְבָּדִים עִם דַּלִּים נִכְחָדִים אֵין גַּם אֶחָד שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר אוֹטֵם אֹזֶן אֶל קוֹל שַׁוְעַת בְּנֵי חֲלוֹף הוּא כֶסֶף לֹא יַחְשׁוֹב שָׁת עַל עָפָר בָּצֶר לָכֵן אִישׁ תְּבוּנוֹת בַּר וְצֵדָה יְמַן יִמְאַס חֶמְדַּת זְמַן וְיַכְנִיעַ יֵצֶר חַזֵּק וּרְדוֹף תֻּמָּה לְהַשְׁלִים נְשָׁמָה כִּי עָצְמָה וּמְזִמָּה מֵאֵל לֹא יִבָּצֵר

	פיוט זה שייך לסוגת שירי התוכחה המעוררים את האדם לתשובה. ואולם שונה הוא מן המקובל בסוגה זו, שכן ברוב בתי הפיוט בוחר ר' ישראל נג'ארה, מחברו, להשתהות באכזריותו ובשרירותיותו של המוות. באמצעות דימוי בצירת הגפן העסיסית הוא מתאר כיצד אין המוות פוסח על צעירים וזקנים, עשירים ועניים, ואת אדישותו כלפי זעקת בני החלוף או נסיונותיהם לשחדו. מסקנותיו של המשורר מגורלו האכזרי של האדם באשר הוא, עולות רק בשני בתיו האחרונים של הפיוט: הכנעת התאווה והיצר כצידה לקראת העולם הבא (שאינו נזכר כאן במפורש), והשלמת תפקידה של הנשמה בעולם הזה. מעניין מקומו של הא-ל בפיוט זה. באופן מפורש הוא מופיע רק בסופי הבתים הראשון והאחרון. נושא הבתים השני, השלישי והרביעי הוא כנראה המוות. ואולם, בבית הרביעי, כשאין הוא רק הקוטף והקוצר את הנשמות אלא אף מי שאוטם אזנו אל שוועת בני החלוף, מתגנבת אל תודעת הקורא המחשבה שמא מתלכד המוות עם 'היוצר', קרי אדונו האלוקי, האמור להקשיב לשוועת המתפללים והמתחננים אליו. בכל אופן, עד סופו של הפיוט אין הא-ל מופיע כמי שמיוחס לו משפט צדק או תכונות ממתיקות אחרות מול מר המוות. לא לחינם מסתיים הפיוט בשיבוץ דווקא מתוך מענהו של איוב אל ה', המדגיש את כל-יכלתו ואת אפסותו של האדם העומד נכחו. שהרי אין בפיוט זה כדי ללמד את האדם להתחמש מול אטימותו של המוות הנכון לו, ואין הוא אף מתווה דרך לשינוי רוע הגזירה המרחפת עליו. העצה היחידה העולה ממנו היא שבזמן הקצוב, הבלתי ידוע והשרירותי-למראה-עין שנותר לאדם, הוא יתקן וישלים את נשמתו.

	• יַלְדֵי זְמַן גֶּפֶן וְהַמָּוֶת בּוֹצֵר – המשורר מדמה את בני האדם, שהם ילדי הזמן החולף, לגפן, שבכל רגע עשוי המוות לבצור את אשכולותיה. דימוי ההריגה למעשה הבציר מופיע כבר בירמיהו ו, ט: ...עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל הָשֵׁב יָדְךָ כְּבוֹצֵר עַל סַלְסִלּוֹת (ראו גם ירמיהו מט, ט). • יִקְטֹף כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר – המוות גודע את חייו של מי שיוצרו, כלומר הא-ל, בוחר לגדוע, ובזמן המתאים בעיניו. • שׁוֹקֵד לִלְקֹט עֵנָב סְמָדַר עִם בֹּסֶר – מזדרז לקטוף ענב, אף טרם הבשלתו; הסמדר הוא הענב שעוד קודם שהפך פרי, מיד לאחר שנשרו פרחיו, ולצדו ייקטף הבוסר - הפרי שטרם הבשיל. לסמדר והענב הבוסרי מדומה מי שנפטר מן העולם בעודו צעיר – עוּל הימים המופיע להלן. • זָקֵן וְעוּל יָמִים – זקן ותינוק. ביטוי זה שאוב מפסוק הנושא משמעות הפוכה בישעיהו (סה, כ): לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד עוּל יָמִים וְזָקֵן אֲשֶׁר לֹא יְמַלֵּא אֶת יָמָיו כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל. • רָשׁ וְיוֹרֵשׁ עֶצֶר – עני ומי שעתיד לרשת את השלטון, כלומר אין המוות מבחין לא בין זקן לצעיר ולא בין עני ועשיר. בצירוף 'רש ויורש' משחק מלים, המשמש באופן צורני כדי להדגים את התוכן שעניינו אי ההבחנה של המוות בין השנים. • רַבִּים וְנִכְבָּדִים עִם דַּלִּים נִכְחָדִים – גם בבית זה ממשיך המשורר באותו עניין: המוות אינו מבחין בין מי שמצויים במרכזה של החברה וזוכים בה לכבוד לבין הדלים הנתונים בשוליה. ואין הוא מבחין בין רבים (ואולי במשמעות הדומה לארמית – חשובים) לבין הנכחדים, כלומר אלו שמספרם זעום, וכמעט הם נעלמים מן העין. • אֵין גַּם אֶחָד שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר – איש לא הצליח לחמוק מידו הקוצרת של המוות. יש כאן שילוב של שני שיבוצים: השיבוץ מתהלים יד, ג הַכֹּל סָר יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד ושל פסוק אחר מתהלים קכט, ז, שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר וְחִצְנוֹ מְעַמֵּר, שאף הצירוף שבו מופקע מהקשרו המקורי. • אוֹטֵם אֹזֶן אֶל קוֹל שַׁוְעַת בְּנֵי חֲלוֹף – נושא הבית הזה הוא עדיין המוות, אם כי כאן נראה כאילו זהותו מתערבלת עם אדונו, היוצר האלוקי. אין הוא מקשיב לזעקתם של בני האדם, בני התמותה. הביטוי 'אוטם אוזן' לפי המופיע במשלי (כא, יג): אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה. • הוּא כֶסֶף לֹא יַחְשׁוֹב – לא ניתן לשחד את המוות ולהשפיע עליו. הלשון על פי האמור במחזקי בדק בית המקדש בימי יאשיהו: אַךְ לֹא יֵחָשֵׁב אִתָּם הַכֶּסֶף הַנִּתָּן עַל יָדָם כִּי בֶאֱמוּנָה הֵם עֹשִׂים (מלכים ב כב, ז). • שָׁת עַל עָפָר בָּצֶר – שכן את מבצריו וחוסנו מניח המוות בעפר הקבורה, (ועל כן אין הוא זקוק לכסף). במשפט זה עושה המשורר שימוש אירוני בשיבוץ מאיוב (כב, כד) וְשִׁית עַל עָפָר בָּצֶר וּכְצוּר נְחָלִים אוֹפִיר, פסוק המדבר דווקא בחוסנו של האדם השב אל ה'. • לָכֵן אִישׁ תְּבוּנוֹת בַּר וְצֵדָה יְמַן – כאן עובר המשורר אל הלקח מן המציאות הקשה שתיאר עד כה. כיוון שהמוות שולט בבני האדם, ואין אדם חסין בפניו, אדם נבון יכין לעצמו תבואה שבה יצטייד לקראת דרכו לעבר סוף חייו. מקור הביטוי 'איש תבונות' בפסוק ממשלי (יא, יב) בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ. 'ימן' – יכין, כפי שמופיע בתיאור יחסו של נבוכדנאצר לבני יהודה: וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מִפַּת בַּג הַמֶּלֶךְ וּמִיֵּין מִשְׁתָּיו... (דניאל א, ה). • יִמְאַס חֶמְדַּת זְמַן – יתעב את תאוותיו החולפות של העולם הזה. הצירוף 'ימאס חמדת' דומה לתהלים קו, כד וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה... • וְיַכְנִיעַ יֵצֶר – ויתגבר על יצרו הרע. • חַזֵּק וּרְדוֹף תֻּמָּה לְהַשְׁלִים נְשָׁמָה – כאן פונה המשורר אל שומע לקחו, ואולי אף אל עצמו, בגוף שני ומחזק אותו ברדיפת ובבקשת שלמות נשמתו בעודו בעולם הזה. • כִּי עָצְמָה וּמְזִמָּה מֵאֵל לֹא יִבָּצֵר – כי אין ה' מוגבל לא בכוחו ולא בחכמתו. הלשון לפי מענהו של איוב לה' (מב, ב) יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה.

Title	ילדי זמן גפן
Cycle of the Year	יום הזיכרון ויום העצמאות;לכל עת
Language	עברית

Title

Cycle of the Year

Language

תנאי השימוש:

This item is subject to copyright law and/or the terms of an agreement. All of the following are prohibited unless written permission from the copyright owner and the owner of the collection is obtained: Reproduction, publication, distribution, public performance, broadcasting, dissemination via the Internet or by any other means, and creating a derivative work of the item (for example, translation, modification or adaptation) in any form or by any means, whether digital or physical.

Notwithstanding the above, the user is entitled to make any permitted uses as defined in the Israeli Copyright Law (5768-2007), such as “fair use”. In any case, the name(s) of the creator(s) must be specified when making use of their work. It is forbidden to harm the author’s dignity or reputation by means of altering the item or damaging the item.

Use of the item is also subject to the terms of use of the Piyut and Prayer website.

If you believe that there is an error in the information above, or in case of any concern of copyright infringement in connection with this item, please contact us by e-mail: [email protected]

MARC RECORDS

Piyut Interpretation

• יַלְדֵי זְמַן גֶּפֶן וְהַמָּוֶת בּוֹצֵר – המשורר מדמה את בני האדם, שהם ילדי הזמן החולף, לגפן, שבכל רגע עשוי המוות לבצור את אשכולותיה. דימוי ההריגה למעשה הבציר מופיע כבר בירמיהו ו, ט: ...עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל הָשֵׁב יָדְךָ כְּבוֹצֵר עַל סַלְסִלּוֹת (ראו גם ירמיהו מט, ט).
• יִקְטֹף כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר – המוות גודע את חייו של מי שיוצרו, כלומר הא-ל, בוחר לגדוע, ובזמן המתאים בעיניו.
• שׁוֹקֵד לִלְקֹט עֵנָב סְמָדַר עִם בֹּסֶר – מזדרז לקטוף ענב, אף טרם הבשלתו; הסמדר הוא הענב שעוד קודם שהפך פרי, מיד לאחר שנשרו פרחיו, ולצדו ייקטף הבוסר - הפרי שטרם הבשיל. לסמדר והענב הבוסרי מדומה מי שנפטר מן העולם בעודו צעיר – עוּל הימים המופיע להלן.
• זָקֵן וְעוּל יָמִים – זקן ותינוק. ביטוי זה שאוב מפסוק הנושא משמעות הפוכה בישעיהו (סה, כ): לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד עוּל יָמִים וְזָקֵן אֲשֶׁר לֹא יְמַלֵּא אֶת יָמָיו כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל.
• רָשׁ וְיוֹרֵשׁ עֶצֶר – עני ומי שעתיד לרשת את השלטון, כלומר אין המוות מבחין לא בין זקן לצעיר ולא בין עני ועשיר. בצירוף 'רש ויורש' משחק מלים, המשמש באופן צורני כדי להדגים את התוכן שעניינו אי ההבחנה של המוות בין השנים.
• רַבִּים וְנִכְבָּדִים עִם דַּלִּים נִכְחָדִים – גם בבית זה ממשיך המשורר באותו עניין: המוות אינו מבחין בין מי שמצויים במרכזה של החברה וזוכים בה לכבוד לבין הדלים הנתונים בשוליה. ואין הוא מבחין בין רבים (ואולי במשמעות הדומה לארמית – חשובים) לבין הנכחדים, כלומר אלו שמספרם זעום, וכמעט הם נעלמים מן העין.
• אֵין גַּם אֶחָד שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר – איש לא הצליח לחמוק מידו הקוצרת של המוות. יש כאן שילוב של שני שיבוצים: השיבוץ מתהלים יד, ג הַכֹּל סָר יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד ושל פסוק אחר מתהלים קכט, ז, שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר וְחִצְנוֹ מְעַמֵּר, שאף הצירוף שבו מופקע מהקשרו המקורי.
• אוֹטֵם אֹזֶן אֶל קוֹל שַׁוְעַת בְּנֵי חֲלוֹף – נושא הבית הזה הוא עדיין המוות, אם כי כאן נראה כאילו זהותו מתערבלת עם אדונו, היוצר האלוקי. אין הוא מקשיב לזעקתם של בני האדם, בני התמותה. הביטוי 'אוטם אוזן' לפי המופיע במשלי (כא, יג): אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה.
• הוּא כֶסֶף לֹא יַחְשׁוֹב – לא ניתן לשחד את המוות ולהשפיע עליו. הלשון על פי האמור במחזקי בדק בית המקדש בימי יאשיהו: אַךְ לֹא יֵחָשֵׁב אִתָּם הַכֶּסֶף הַנִּתָּן עַל יָדָם כִּי בֶאֱמוּנָה הֵם עֹשִׂים (מלכים ב כב, ז).
• שָׁת עַל עָפָר בָּצֶר – שכן את מבצריו וחוסנו מניח המוות בעפר הקבורה, (ועל כן אין הוא זקוק לכסף). במשפט זה עושה המשורר שימוש אירוני בשיבוץ מאיוב (כב, כד) וְשִׁית עַל עָפָר בָּצֶר וּכְצוּר נְחָלִים אוֹפִיר, פסוק המדבר דווקא בחוסנו של האדם השב אל ה'.
• לָכֵן אִישׁ תְּבוּנוֹת בַּר וְצֵדָה יְמַן – כאן עובר המשורר אל הלקח מן המציאות הקשה שתיאר עד כה. כיוון שהמוות שולט בבני האדם, ואין אדם חסין בפניו, אדם נבון יכין לעצמו תבואה שבה יצטייד לקראת דרכו לעבר סוף חייו. מקור הביטוי 'איש תבונות' בפסוק ממשלי (יא, יב) בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ. 'ימן' – יכין, כפי שמופיע בתיאור יחסו של נבוכדנאצר לבני יהודה: וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מִפַּת בַּג הַמֶּלֶךְ וּמִיֵּין מִשְׁתָּיו... (דניאל א, ה).
• יִמְאַס חֶמְדַּת זְמַן – יתעב את תאוותיו החולפות של העולם הזה. הצירוף 'ימאס חמדת' דומה לתהלים קו, כד וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה...
• וְיַכְנִיעַ יֵצֶר – ויתגבר על יצרו הרע.
• חַזֵּק וּרְדוֹף תֻּמָּה לְהַשְׁלִים נְשָׁמָה – כאן פונה המשורר אל שומע לקחו, ואולי אף אל עצמו, בגוף שני ומחזק אותו ברדיפת ובבקשת שלמות נשמתו בעודו בעולם הזה.
• כִּי עָצְמָה וּמְזִמָּה מֵאֵל לֹא יִבָּצֵר – כי אין ה' מוגבל לא בכוחו ולא בחכמתו. הלשון לפי מענהו של איוב לה' (מב, ב) יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה.

Have more information? Found a mistake?

This may also interest you

Who Is the Empty Chair at the Passover Seder Intended for?

While we all sit, as we do every year, at the Seder table, while we sing, ask questions, read the Haggadah and enjoy the holiday meal, hundreds of families among us will not be able to do this. Their holiday spirit, their joy, their loved ones were taken from them. Their loved ones were kidna

To the article on our blog

Let’s Raise a Glass for Miriam the Prophetess

As opposed to the Passover Haggadah, the Jewish Midrash tells us of the significant role played by Miriam the Prophetess in the Exodus from Egypt. Every Passover we are told of the Children of Israel’s journey from slavery to freedom, but it often goes unmentioned that Miriam the Prophetess, sister

To the article on our blog

World War II

World War II was the most destructive and deadly war in human history. The war officially began when Nazi Germany invaded Poland on September 1, 1939. Although the invasion of Poland is commonly seen as the first act of war, Nazi Germany’s annexation of Austria and its occupation of Czechoslovakia i

More on this subject

Format:

Popular Subject:

WhatsApp

Contact Us

Chat

Donate