Welcome! You can register by filling in your personal details or by logging into your Facebook or Google account
or
|
סעי יונה / ר' דוד בן זכריה הלוי סְעִי יוֹנָה וְשִׁמְעִינִי בְּכִנּוֹר נַגְּנִי וּפִצְחִי זַמְּרִי רָנִּי בְּשִׁיר הִתְבּוֹנְנִי וּמַהֵרִי וְאַל תִּפְנִי לְדֶרֶךְ שוֹטְנִי קְחִי צֵידָה וְנִסָּעָה וְנִתְעַדֵּן וְנִשְׂבָּעָה וְנִשְׁתֶּה מַעְיְנוֹת דֵּעָה וְנָשִׁירָה עֲלֵי נֵבֶל וְזֶמֶר תִּתְּנִי דְעַאנִי צַוְתְּ וְלַם אַדְּרִי אֲנַא אַיְן מַוְצְעֹהּ {{[קרא לי קול ולא אדע}} {{אני היכן מקומו]}} בִּצַוְתְּ יַנְגִם כְּמַא אלדֻּרִי וְלַחְנֹהּ יַרְפְעֹה {{[בקול ינעים כמו תוכי}} {{ניגונו ישמיע ברמה]}} וְחִין יֻכְפַא וְחִין שֻׁהְרִי יֻשַׁוִּק סַאמִעֹהּ {{[ועת ייסתר ועת יתגלה}} {{יעורר חשקת שומעו]}} תִּשַׁעְשַׁע נוּר לַאח פַגְְּרִי אֲקוּם אַרְחַל מְעֹהּ {{[הפציע אור, הופיע שחר}} {{אקום אסע עמו]}} אִדַא כַּאן דַא מִן אצְנַאנִי {{[אם היה זה ממחשבותי]}} וִדַא לַיַּא וִדַא מִנִּי {{[זה אלַי וזה ממני]}} וִדַא סַעְדִּי וּמֻסְתַּגְנִי {{[זה אושרי ועושרי]}} וְאִן לַם אַעְלַם אסְרַארֹהּ אֲנַא מַא פַאדְּנִי {{[ואם לא אדע סודותיו}} {{אני, מה יועיל לי]}} עֲמוֹדִי מַהֲרִי יוֹנָה וְהַתְקִינִי כְּלִי וְנִכָּנֵס לְתוֹךְ גַּנָּה בְּתָמָר תַּעֲלִי וְנֹאחֵזָה בְּסַנְסִנָּיו וּפִרְיוֹ תֹּאכְלִי וּמַהֵרִי עֲדִי עֶדְיֵךְ שְׁנֵי תוֹרִים עֲלֵי לֶחְיֵךְ וְיִנְאֶה בָּם כְּלִיל יָפְיֵךְ תְּנִי נִזְמֵךְ עֲלֵי אַפֵּךְ וְעָגִיל תִּתְּנִי לְמַח לִי בַּארְקֻן יַלְמַע מִן אלְהַגְּרַ אלעֲצִים {{[הבזיק לי ברק מבהיק}} {{מן הגלות האיומה]}} דְּעַאנִי צַוְתְּ וְלַם אַסְמַע בְּקַא קַלְבִּי אֲלִים {{[קרא לי קול ולא שמעתי}} {{היה לבי מכאיב]}} וִדַּמְעִי קַדּ פֻצִל יַהְמַע עֲלַי' כַדִּי רְדִּים {{[ודמעותי בשפע ניגרו}} {{על לחיי בלי די]}} לִאַנִּי צִרְתְּ לַם אַדְּרִי {{[כיוון שהייתי כלא יודע]}} עֲלַי' כַּיְף עַאדּ יְכּוּן כַטְרִי {{[איך יהיה הילוכי]}} עֲלַי' מַוְגַּהּ מִן אלבַּחְרִי {{[עלי גל מן הים]}} וִכַּיְף הִי דַּכְלַתְּ אלמַרְכַּבּ תְּקוּל יַא סַאפִנִי {{[ואיך היא הַכְּניסה אל האניה}} {{אמור, הו ספן]}} וְאַחַר אֶעְבְּרָה יָמָּה לְהָצִיף אוֹרְבִי וּפָנִיתִי לְבֵית עַלְמָה מְצָאתִי אוֹהֲבִי הֲבִיאוֹתִיו לְבֵית אִמָּא לְאֶרֶץ הַצְּבִי וְלוֹ שֵׂעָר מְאֹד שָׁחוֹר וְצִיצָתוֹ צְרוֹר הַמּוֹר וְזִיו פָּנָיו יְנַצַּח אוֹר וְאָמַרְתִּי לְיוֹנָתִי בְּתוֹךְ לִבִּי חֲנִי הֲוַאנִי מַן אֲנַא אחִבֹּהּ כְּמַא אנַא צַאחִבֹּהּ {{[שבה לבי זה שאהבתיו}} {{שהרי אני ידידו]}} חֲצַר חִין אִתִּפַאקִי בֹּהּ וְחִין וַאנַא אַטְלֻבֹּה {{[נוכח בהיפגשי בו}} {{וכאשר אני מבקש אותו]}} פִיַא נַפְסִי אֻמוּרַךּ בֹּהּ וִסִר אללַּהּ בֹּהּ {{[הוי נפשי, מַעיָנַי בו}} {{וסוד האל בו]}} פִיַא שַׁאפִי לִאֲלַאמִי {{[הוי המרפא לכאבי]}} סְאִלְתַּךּ אַן תֻּצִי צֻלְמִי {{[ביקשתיך להאיר את חשכת חיי]}} זְמַאנִי טוּל אַיַּאמִי {{[כל ימי]}} וִתַּגְרִף מִן עֲתִּיק אלרַאח וִתַּסְקִינִי הֲנִי {{[וּשְאב מן היין העתיק}} {{והשקני ויערב לי]}} שְׁתִיָּתִי לְרַעְיָתִי בְּכוֹס הָאַהֲבָה אֲחַזְתִּיהָ לְעֻמָּתִי לְנֶגְדִּי יָשְׁבָה וּבִקַּשְׁתִּי וּמָצָאתִי לְכָל שֶׁאָהֲבָה בְּלִבָּהּ נִדְרְשָׁה תּוֹרָה אֱמֶת חָכְמָה מְפוֹאָרָה וְהַמְתִּיקוּ לְמֵי מָרָה וּמִמָּרָה סְעִי וּלְכִי בְּאֵלִים תַּחֲנִי פִיַא רַבִּי אִגִית עַבְּדַּךּ בִּלֻטְפַךּ יַא רְחוּם {{[אלוהי, הושע עבדך}} {{בחסדך, הוי המרחם]}} פִדַּאוִדּ מֻרְתְּגִּי עַהְדַּךּ לִפֻרגַּאנַךּ יְרוּם {{[כי דוד מצפה להבטחתך}} {{לרווחתך משתוקק]}} תִּעִידּ שַׁעְבַּךּ אִלַי' קֻדְּסַךּ וִתַּסְקִיהוּם עֻמוּם {{[השב עמך למקדשך}} {{והשקם כולם]}} בִּכַּאסַ אלְגַוְת מִן עִנְדַּך {{[בכוס הישע שאצלך]}} אֲנַא לַךּ מֻרְתְּגִּי וַחְדַּךּ {{[אני לך לבדך מצפה]}} יִכּוּן פַצְלַךּ עֲלַי' עַבְּדַּךּ {{[יהא חסדך על עבדך]}} תִּגִיתַ אלְכֻּלּ בִפֻרְגַּאנַךּ וִלֻטְפַךּ יַכְּפְנִי {{[הושיע את כולם בישעך}} {{וחסדך יספיקני]}} יְמֵי חֶלְדִּי אֲנִי אֶקְרָא אֱלֹהַי מַהֲרָה שְׁלַח לִי מִמְּךָ אוֹרָה וְדַרְכִּי יַשְּׁרָה וְהָרֵם אֶת דְּלוּת בָּרָה עֲנִיָּה סוֹעֲרָה וְהַשְׁקִיפָה בְּנִחוּמִים אֱלֵי גוֹיִם שְׁנֵי עַמִּים וְיַחְדָּיו יִהֲיוּ תַמִּים וְחִישׁ הָאֵל יְקוּתִיאֵל וְיִנּוֹן מַהֲרָה וְהַלְלוּיָהּ |
|
פיוט במנהג יהודי תימן, המיוחס לר' דוד בן זכריה הלוי (המחצית השנייה של המאה ה-16). כפיוטים תימניים רבים אחרים, פיוטנו בנוי מחרוזות עבריות וערביות לסירוגין; אלא שבמקרה דנן נעזר המשורר בתבנית זו גם כדי לגוון את דמות הדובר בשיר, ולהחליפו כמעט מדי מחרוזת. הדמויות השונות משוחחות זו עם זו; הן מגיבות זו לזו, משדלות זו את זו, מפצירות זו בזו – ושיחתן צובעת את הפיוט בצבעים עזים ומלאי חיוניות. דרך משל, מחרוזתו הראשונה של הפיוט 'סעי יונה' מבטאת את פניית המשורר לנפשו, בהזמינו אותה למסע רוחני טהור, יחד עמו, בדרך העולה לגן עדן. המחרוזת השנייה, מנגד, מבטאת את תגובתה של הנפש למשמע הקול; הפייטן, בעדינות רבה, מתאר את הנפש כמי שנשבית בקסמיו של הקול הנעים, הגם שאינה יודעת מקורו, ומבקשת ללכת אחריו. ועם זאת, אף שמתיאור זה עולה נימה מיסטית למחצה, דומה כי בהמשך הפיוט משתלטת נימה פילוסופית יותר: דרכה של הנפש לעולם הטוב ארוכה, ובמהלכה עליה להתמודד עם היצר הרע, המאיים עליה כסערה בלב ים. מי שמעניק לה כלים להתמודדות זו הוא דווקא השכל, ה'מצויד' בידיעת תורה ובהכרת האל, ואינו נתון למשוגות היצר. או אז משיג המשורר את מטרתו: נפשו השתלמה על ידי שכלו, וכעת ראויה היא לבוא עמו ולהדבק באלוהיו. רק בשלב זה יכול המשורר לעבור בבטחה מן הפרט אל הכלל – ממנו עצמו, מהתעלותו הרוחנית, אל העם כולו, המייחל לשוב לציון ולזכות בקיום הבטחת הגאולה האלוהית. |
| • סְעִי יוֹנָה וְשִׁמְעִינִי בְּכִנּוֹר נַגְּנִי – התרחקי, נפשי מתענוגות העולם הזה, הקשיבי לי ונגני לי בכינורך; הדובר מבקש לעודד את נפשו לצאת למסע רוחני, שתוכנו יתברר בהמשך השיר. בפרשנותנו לפיוט זה ננהג בדרכם של הפרשנים שנטו לזהות את היונה שבשיר עם נפש המשורר, ולפיכך ראו את מחרוזות הפיוט כמבטאות דו-שיח בין המשורר לנפשו, ולאחר מכן בין המשורר ושכלו, ובין הנפש והשכל; אמנם ניתן גם לפרש את השיר אחרת, כשיחה בין הדובר וכנסת ישראל, אך אפשרות זו עולה רק בדוחק. • וּפִצְחִי זַמְּרִי רָנִּי בְּשִׁיר הִתְבּוֹנְנִי – פצחי בשירה, ומתוכה התבונני בדברי. • וּמַהֵרִי וְאַל תִּפְנִי לְדֶרֶךְ שוֹטְנִי – הזדרזי, והימנעי מללכת בדרכו של יצר הרע, שהוא כשטן לי ועלול הוא למשוך אותך אל עולמו השלילי. • קְחִי צֵידָה וְנִסָּעָה – כעת מתברר כי למסע שותפים שניים, כביכול – הנפש והדובר; הצידה הראויה למסע זה – הגם שאינה מפורשת כעת, אלא עולה רק מן ההמשך – היא תורה ומצוות, והיא המחזקת את נפש האדם בדרך הישר והטוב. • וְנִתְעַדֵּן וְנִשְׂבָּעָה – יחד נהנה בגן עדן, מושא כיסופינו הרוחניים. • וְנִשְׁתֶּה מַעְיְנוֹת דֵּעָה – ושם ניהנה משפע החכמה וידיעת הקדוש ברוך הוא, שהיא הטוב הצפון לנו בעולם הבא. • וְנָשִׁירָה עֲלֵי נֵבֶל וְזֶמֶר תִּתְּנִי – או אז נשיר וננגן יחד, אני ואת. • דְעַאנִי צַוְתְּ וְלַם אַדְּרִי, אֲנַא אַיְן מַוְצְעֹהּ – במחרוזת השנייה מתחלפת דמות הדובר, וכעת זו הנפש, המגיבה לקריאה שהופנתה אליה במחרוזת הקודמת; אין היא יודעת מהיכן בא אותו קול המזמין אותה למסע רוחני. • בִּצַוְתְּ יַנְגִם כְּמַא אלדֻּרִי, וְלַחְנֹהּ יַרְפְעֹה וְחִין יֻכְפַא וְחִין שֻׁהְרִי,יֻשַׁוִּק סַאמִעֹהּ – הקול הנעים מוצא חן בעיניה ומושך אותה. • תִּשַׁעְשַׁע נוּר לַאח פַגְְּרִי, אֲקוּם אַרְחַל מְעֹהּ – הנפש מחליטה להצטרף למסע שהוצע לה. • אִדַא כַּאן דַא מִן אצְנַאנִי... – אף שזהות הקול הדובר אליה אינה ברורה לנפש, היא מחליטה לקום וללכת בעקבותיו, בהניחה כי אין לה אלא להתחקות אחר סודותיו המבטיחים. • עֲמוֹדִי מַהֲרִי יוֹנָה וְהַתְקִינִי כְּלִי – במחרוזת השלישית מתחלף הדובר שוב, וכעת הוא האדם (המשורר?) שפנה קודם אל נפשו; כעת, לאחר שהתרצתה לבוא עימו, הוא מזרז אותה להכין עצמה למסע. ברקע הטור עומדים דברי התנא רבי יעקב במשנה, מסכת אבות (פ"ד, מש' טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא; התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין". • וְנִכָּנֵס לְתוֹךְ גַּנָּה בְּתָמָר תַּעֲלִי – לאחר שתתקיני עצמך – והתקנה זו עדיין אין מפורש טיבה – נוכל להיכנס יחד לגן עדן, המשול כאן לתמר. דימוי זה מקורו בשיר השירים (ז, ט) אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו... בספרות חז"ל נתפס בדרך כלל התמר שבפסוק זה כדימוי לישראל (ראו למשל בבלי סנהדרין, צג ע"א) – בהתאם לפרשנות האלגורית הכללית למגילת שיר השירים, המזהה את האהבה שבין הדוד והרעיה כאהבה שבין כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא – אך פייטננו מסב אותו על גן העדן. • וְנֹאחֵזָה בְּסַנְסִנָּיו וּפִרְיוֹ תֹּאכְלִי – הטור נמשך אל הטור שלפניו ואל הפסוק העומד ברקעו. הנפש מוזמנת לטפס כביכול על ענפיו של גן העדן, ולאכול מפירותיו הטובים. • וּמַהֵרִי עֲדִי עֶדְיֵךְ – מהרי לענוד את תכשיטייך. • שְׁנֵי תוֹרִים עֲלֵי לֶחְיֵךְ – תכשיטים מסוג נוסף יעטרו את לחייך, ברוח הכתוב בשיר השירים (א, י-יא): נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף. ונחלקו הפרשנים האם מדובר בעיטורים דמויי יונים המקשטים את לחיי האישה, או לחילופין בשרשרת זהב. • וְיִנְאֶה בָּם כְּלִיל יָפְיֵךְ תְּנִי נִזְמֵךְ עֲלֵי אַפֵּךְ וְעָגִיל תִּתְּנִי – בתכשיטים אלה יעלה ויהיה נאה עוד יותר יופייך, השלם ממילא; ברקע הטור עומדת נבואת יחזקאל (טז, יב-יד): וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אכלתי אָכָלְתְּ וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ כִּי כָּלִיל הוּא בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עָלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי ה'. במקורו משמש תיאור זה ביחזקאל כדי להעצים את תחושת הטרגדיה שבבגידת ישראל, כלתו היפה של הקדוש ברוך הוא – ופייטננו נעזר באותם דימויים דווקא כדי 'לתקן' כביכול את מערכת היחסים עם הקדוש ברוך הוא, במישור הפרטי לפחות, אם לא גם במישור הציבורי-כללי (וראו דברינו בתחילת הפירוש על אפשרויות הפרשנות השונות לפיוטנו). • לְמַח לִי בַּארְקֻן יַלְמַע, מִן אלְהַגְּרַ אלעֲצִים, דְּעַאנִי צַוְתְּ וְלַם אַסְמַע, בְּקַא קַלְבִּי אֲלִים – דמות הדובר מתחלפת שוב, וכעת זו הנפש, המבכה את תחושת ההחמצה; לא היה די בקולו המענג של הדובר הקודם כדי להביאה לעולם שכולו טוב. • עֲלַי' כַּיְף עַאדּ יְכּוּן כַטְרִי, עֲלַי' מַוְגַּהּ מִן אלבַּחְרִי – הנפש מדמה את המסע לצליחתו של ים סוער, ואת גן העדן האבוד – לספינה העושה דרכה בבטחה בין גליו. • וִכַּיְף הִי דַּכְלַתְּ אלמַרְכַּבּ, תְּקוּל יַא סַאפִנִי – משום כך היא פונה אל ה'ספן', מנהיג הספינה, שידריך וינחה אותה בדרכה. בהמשך הפיוט עתידה להתברר דמותו של הספן: זהו השכל, הדבק בתורה ובקדוש ברוך הוא, ומשום כך יכול להדריך את הנפש במאבקה עם היצר הרע המעכב אותה במסעה. • וְאַחַר אֶעְבְּרָה יָמָּה לְהָצִיף אוֹרְבִי – הדובר, שחוזר פה להיות האדם, המשורר, נחלץ לעזור לנפשו במאבקה בים הסוער וביצר הרע אותו הוא מסמל והוא מבקש להטביע את היצר הרע ולהסיר מכשול בעד נפשו. • וּפָנִיתִי לְבֵית עַלְמָה מְצָאתִי אוֹהֲבִי – כנראה הכוונה היא שכאשר מגיע המשורר אל נפשו, המדומה לנערה ('לְבֵית עַלְמָה'), הוא מוצא שם את ידידו – השכל – המבקש אף הוא להצילה. • הֲבִיאוֹתִיו לְבֵית אִמָּא לְאֶרֶץ הַצְּבִי – המשורר מבקש להביא את השכל אל המקום הנעים ('לְאֶרֶץ הַצְּבִי' – על פי דניאל יא, טז), ולמשוך על ידו, כפי שיבואר בהמשך, גם את נשמתו. השכל, מטבעו, קל הוא יותר להידבק בארץ הצבי, משום שהוא הדבק בתורה ובמצוותיה, ולא נדרש להתמודדות עם פיתויי היצר, בניגוד לנפש. ההבאה אל בית האם מסמלת את הטוטליות של אהבת הדובר לשכלו, על פי מקורו של דימוי זה במגילת שיר השירים (ג, ד): כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי. • וְלוֹ שֵׂעָר מְאֹד שָׁחוֹר – השיער השחור מציין את יופיו העז של השכל. • וְצִיצָתוֹ צְרוֹר הַמּוֹר – וציצת שערו היא כצרור המור, כלומר, כגרגרים או כשקיק קטן של בושם המוזכר רבות במגילת שיר השירים (ראו למשל א, יג). • וְזִיו פָּנָיו יְנַצַּח אוֹר – ומתוך כך, מתוך יופיו ואור פניו המבהיק של השכל, יכול הוא להניס את החושך. • וְאָמַרְתִּי לְיוֹנָתִי בְּתוֹךְ לִבִּי חֲנִי – כנראה פירושו: לאחר השתלמות הנפש על ידי השכל, יכול הוא להזמינה לשכון בתוך ליבו, ולהתמיד עמו במסעו הרוחני. • הֲוַאנִי מַן אֲנַא אחִבֹּהּ, כְּמַא אנַא צַאחִבֹּהּ – המשורר ממשיך להתפעל מן השכל האהוב, המעורר את תשוקתו. • פִיַא נַפְסִי אֻמוּרַךּ בֹּהּ, וִסִר אללַּהּ בֹּהּ – נפשי וכל מַעיָנַי נתונים לשכל, כי רק בו טמונה יכולת השגת האל וסודותיו. • פִיַא שַׁאפִי לִאֲלַאמִי, סְאִלְתַּךּ אַן תֻּצִי צֻלְמִי זְמַאנִי טוּל אַיַּאמִי – משום כך דווקא השכל הוא המרפא לסבלותיו של המשורר. • וִתַּגְרִף מִן עֲתִּיק אלרַאח וִתַּסְקִינִי הֲנִי – המחרוזת נחתמת בפניית המשורר לשכל, שישאב מן העתיק והמשומר שביינות – מחכמת התורה – וישקה אותו להנאתו. כזכור מן האמור בפיוטנו לעיל, דבקותו של השכל בתורה ובקדוש ברוך הוא היא המפתח להשגות הרוחניות אליהן המשורר מתאווה. • שְׁתִיָּתִי לְרַעְיָתִי בְּכוֹס הָאַהֲבָה – נראה שהשכל אכן 'מתרצה' למשורר ומשקה אותו מכוס יין התורה – ואכן, המשורר שותה כעת יחד עם נפשו (רעיתו) את יין האהבה, כלומר, יין התורה והידיעות האלוהיות. • אֲחַזְתִּיהָ לְעֻמָּתִי לְנֶגְדִּי יָשְׁבָה – הוא יושב כנגדה, ומחזיק בכוס היין למולה – דימוי לאחיזתו בתורה, ולניסיונו להשקות את נפשו ב'יין' משובח זה. • וּבִקַּשְׁתִּי וּמָצָאתִי לְכָל שֶׁאָהֲבָה – כנראה פירושו: ביין מצאתי את כל אשר אהבה נפשי ונכספה אליו. הטור בנוי כהיפוך מתוחכם לפסוק המשמש לו מקור במגילת שיר השירים (ג, א): עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. בעוד הדוברת במגילה, הרעיה, אינה מוצא את שאהבה נפשה, פייטננו מוצא, ובכך מסעו מתקרב לסיומו המוצלח, כפי שיבואר בטורים הבאים. • בְּלִבָּהּ נִדְרְשָׁה תּוֹרָה אֱמֶת חָכְמָה מְפוֹאָרָה – בלב נפשו מזהה כעת המשורר את תשוקתה לחכמת התורה הנעלה והמרוממת. • וְהַמְתִּיקוּ לְמֵי מָרָה – ותשוקה זו יש בכוחה להמתיק את מימיו המרים של יצר הרע, המאיים על נפשו. 'מֵי מָרָה' – כך נקראו המים שהוציא משה לבני ישראל באחת מתחנות מסעם במדבר, כמתואר בשמות (טו, כב-כו): וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ. הפייטן נשען בזה על מדרש חז"ל, אשר הד לו אולי כבר בפשט המקרא עצמו, לפיו אותו 'עץ' שהשליך משה אל המים כדי להמתיקם לא היה אלא סמל לתורה, הממתיקה את המר – כך למשל במדרש התנאי מכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא ד'ויסע', בשלח, פרשה א): "דורשי רשומות אמרו הראהו דברי תורה שנמשלו לעץ, שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה' (משלי ג, יח) – ממש כבפיוטנו. • וּמִמָּרָה סְעִי וּלְכִי בְּאֵלִים תַּחֲנִי – פרפראזה על פסוק מספר במדבר, בהמשך לנרמז בטור הקודם (לג, ט): וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם. הפייטן משתמש ביצירתיות במושגים הגיאוגראפיים 'מָּרָה' ו'אֵלִים' כביטויים מטאפוריים למצבה של הנפש, וקורא לה להתרחק מן הרע ('מָּרָה') ולהתקרב לטוב ('אֵלִים'). • פִיַא רַבִּי אִגִית עַבְּדַּךּ, בִּלֻטְפַךּ יַא רְחוּם – דמותו של המשורר ממשיכה להיות הדוברת בשיר, אך כעת, לראשונה – ומכאן ואילך עד לסוף הפיוט – מורם אופק המבט מן הפרט (המשורר ונפשו) אל הכלל (עם ישראל, מקדשו ואלוהיו). • פִדַּאוִדּ מֻרְתְּגִּי עַהְדַּךּ לִפֻרגַּאנַךּ יְרוּם – כי דוד (המשורר), מצפה לקיום הבטחתך – לגאולה. • תִּעִידּ שַׁעְבַּךּ אִלַי' קֻדְּסַךּ, וִתַּסְקִיהוּם עֻמוּם בִּכַּאסַ אלְגַוְת מִן עִנְדַּך – השב עמך למקדשך והשקם כולם בכוס הישע שאצלך. היין, ששימש קודם את המשורר במאמצי השידול שלו על נפשו שלו, הופך כעת לתקווה ביחס ללאום כולו, שיזכה לרוות מכוס ישועת ה'. • יְמֵי חֶלְדִּי אֲנִי אֶקְרָא אֱלֹהַי מַהֲרָה – כל ימי ('יְמֵי חֶלְדִּי' – על פי תהלים לט, ו, ועוד) אקרא לאלוהי להזדרז ולגאלנו. • שְׁלַח לִי מִמְּךָ אוֹרָה וְדַרְכִּי יַשְּׁרָה – הענק לי מאורך והנחה אותי בדרך הישר והטוב. • וְהָרֵם אֶת דְּלוּת בָּרָה עֲנִיָּה סוֹעֲרָה – לא רק עלי אני מבקש, אלא גם על עמי כולו, שהוא כרגע כעני ודל. 'בָּרָה' (במשמעות של טהורה, יפה ושלמה) ו'עֲנִיָּה סוֹעֲרָה' (דימוי המשקף דווקא את חוסר השקט והבטחון ממנו ישראל סובלים בגלותם) הם כינויים לישראל על פי שיר השירים (ו, י): מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת, וישעיהו (נד, יא): עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. • וְהַשְׁקִיפָה בְּנִחוּמִים אֱלֵי גוֹיִם שְׁנֵי עַמִּים וְיַחְדָּיו יִהֲיוּ תַמִּים – השקף ונחם את שני חלקי העם – יהודה וישראל – ואחד אותם לאומה שלמה אחת ('יִהֲיוּ תַמִּים' – שימוש מושאל משמות כו, כד). נראה שהפייטן מתכוון בזה לקיבוץ גלויות בכלל, ולא רק לשלום המחודש בין יהודה וישראל. • וְחִישׁ הָאֵל יְקוּתִיאֵל וְיִנּוֹן מַהֲרָה – וזרז לפנינו את בוא משה רבנו והמשיח בגאולה העתידה. 'יְקוּתִיאֵל' – אחד מכינוייו הקדומים של משה רבנו במסורת הפיוט; מבוסס על המדרש (ראו למשל ויקרא רבה, פ"א, פיס' א'). ככל הנראה אזכורו של משה רבנו בתיאור הגאולה העתידה נפוץ בשירת תימן, אולי בעקבות קביעת המדרש "כגואל ראשון כך גואל אחרון" (במדבר רבה, יא, ג, ועוד). ינון הוא כינוי למשיח על פי התלמוד הבבלי, מסכת פסחים (נד ע"א). |
| Title |
סעי יונה |
|---|---|
| Cycle of the Year |
לכל עת;שבת |
| Language |
עברית |
תנאי השימוש:
This item is subject to copyright law and/or the terms of an agreement. All of the following are prohibited unless written permission from the copyright owner and the owner of the collection is obtained: Reproduction, publication, distribution, public performance, broadcasting, dissemination via the Internet or by any other means, and creating a derivative work of the item (for example, translation, modification or adaptation) in any form or by any means, whether digital or physical.
Notwithstanding the above, the user is entitled to make any permitted uses as defined in the Israeli Copyright Law (5768-2007), such as “fair use”. In any case, the name(s) of the creator(s) must be specified when making use of their work. It is forbidden to harm the author’s dignity or reputation by means of altering the item or damaging the item.
Use of the item is also subject to the terms of use of the Piyut and Prayer website.
If you believe that there is an error in the information above, or in case of any concern of copyright infringement in connection with this item, please contact us by e-mail: [email protected]
Have more information? Found a mistake?
Sign in with Google
Sign in with Facebook
