תהלים קד: ברכי נפשי

הברכה הראשונה שמברכת הנפש היא ברכה ישירה, לה' עצמו: ה' אֱלֹהַי, גָּדַלְתָּ, גדול אתה מְּאֹד. הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ, אתה לובש. הבריאה כולה היא מעין לבוש של אלוקים. עתה מתחיל המהלל להתבונן בפרטי הלבוש ההדור הזה: (ב) ה' עֹטֶה, עוטף את עצמו או את העולם באוֹר כַּשַֹּלְמָה, כשמלה, כגלימה או כטלית. ה' נוֹטֶה את כיפת השָׁמַיִם כמו שפורסים יְרִיעָה, כאוהל גדול. (ג) הַמְקָרֶה בַמַּיִם, את עֲלִיּוֹתָיו, יצר תקרת מים (הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ) מעל עולמותיו העליונים. הַשָֹּם עָבִים, עננים רְכוּבוֹ, הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ, העננים והרוח הם כביכול כלי רכבו. (ד) עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת. ה' משתמש ברוחות כשליחיו. ובין מְשָׁרְתָיו - גם אֵשׁ לֹהֵט.

ומן העליונים לתחתונים: (ה) יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ, יסודה, קבעהּ במקומה באופן שבַּל, לא תִּמּוֹט, תתמוטט מאליה לעוֹלָם וָעֶד. (ו) ומתחת לארץ תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, הלבשת אותו בלבוש הארץ כדי שמימיו לא יתפרצו. אולם בתחילת בריאתו של עולם עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. המים אפפו את כל המציאות. (ז) מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן, המים יברחו, מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן, יזדרזו. (ח) ובבריחתם המהירה יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת, עד שלבסוף הגיעו אֶל הים, שהוא מְקוֹם זֶה שיָסַדְתָּ לָהֶם. (ט) גְּבוּל שַׂמְתָּ למים, בַּל יַעֲבֹרוּן אותו, בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. המים יישארו במקום שנקבע להם. על מי התהום ומי הים נוסף מופע אחר של מים: (י) הַמְשַׁלֵּחַ מי מַעְיָנִים, מעיינות לזרום בּאפיקי הנְּחָלִים, בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּ המים.

חלקים דוממים אלה של המציאות מצויים גם באזורים הבלתי מיושבים של העולם. אבל הם גם קשורים ליצורים החיים. (יא) מי המעיינות הללו הם אשר יַשְׁקוּ את כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי, חיות השדה. מהם יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים, חמורי הבר, שאינם ניתנים לאילוף וחיים בשממה, את צְמָאָם. (יב) עֲלֵיהֶם - סמוך למעיינות הללו ועל שפעת הצמחייה שעל גדותיהם גם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן, והעופות הללו מִבֵּין עֳפָאיִם, ענפים יִתְּנוּ קוֹל. (יג) ה' מַשְׁקֶה הָרִים, שאינם מקבלים את מי המעיינות משום שהם מתנשאים מעליהם, מֵעֲלִיּוֹתָיו, ממטר השמים, ומִפְּרִי, כתוצאה ממַעֲשֶׂיךָ, גשמיך, תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ וישבעו גם כל היצורים החיים בה. והרי הפירוט: (יד) מַצְמִיחַ חָצִיר, דשא, מספוא לַבְּהֵמָה, וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם, הן למרעה ולהזנה של בעלי חיים שבהם הוא עובד, והן לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הדגנים שבאָרֶץ. (טו) וְהארץ הגשומה מצמיחה גם יַיִן, שיְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ, ומאפשרת לְהַצְהִיל, לשמח ולהאיר פָּנִים מִשָּׁמֶן, המשמש לסיכתם והמבהיק אותם, וְלֶחֶם אשר את לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד, יתמוך. הלחם, היין והשמן, מאכלי היסוד של האדם, באים מן האדמה. (טז) מן הארץ המומטרת יִשְׂבְּעוּ גם עֲצֵי ה', עצים אדירים, אַרְזֵי לְבָנוֹן, שבהגיעם למלוא גידולם ממדיהם עצומים, אֲשֶׁר נָטָע ה'.

לכל חיה מקום גידולה: (יז) אֲשֶׁר שָׁם - בעצים הללו צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ, דוגמת חֲסִידָה, אשר בבְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ, קִנהּ. (יח) ההָרִים הַגְּבֹהִים הם בית גידול מובהק לַיְּעֵלִים, והסְלָעִים שבהרים הם מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.

ומכאן לבריאה אחרת: הזמן. (יט) ה' עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים. לפי תנועת הירח וצורותיו המשתנות האדם החי בטבע קוצב לו יחידות של זמן. שלא כירח המשתנה, השֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ, המראה שלה ומקום היראותה קבועים ויציבים הרבה יותר. שינויי הזמן משפיעים על תפקודם של החיים: (כ) לאחר שקיעת השמש תָּשֶׁת, אתה שם בעולם חֹשֶׁךְ, וִיהִי לָיְלָה, בּוֹ תִרְמֹשׂ, נעה ומשוטטת כָּל חַיְתוֹ, חיות היָעַר, שכן רובן, ובעיקר חיות הטרף הם יצורים ליליים. (כא) הַכְּפִירִים, האריות שֹׁאֲגִים בלילה מתוך רעב לַטָּרֶף, ואולם אין אלה רק קריאות לטרף אלא מעין תפילה של האריות לְבַקֵּשׁ מֵאֵל את אָכְלָם. (כב) כאשר תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וישובו למקומות המסתור שלהם וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן.

(כג) ואז, בתחילת היום יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ ויעסוק בהם עֲדֵי עָרֶב.

כאן באה קריאת התפעלות מן היצורים הרבים והשתלבותם בסביבתם ובחייהם של יצורים אחרים: (כד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה'! כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ, יצירתך.

ולא רק על פני האדמה, גם במחוזות חשופים פחות לעין אנוש: (כה) זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם, שָׁם רֶמֶשׂ, מיני יצורים חיים וְאֵין מִסְפָּר להם, חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת: רכיכות, דגים ושאר יצורי ים. (כו) שָׁם - במרחביו העצומים של הים אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן. שם נמצא הלִוְיָתָן העצום זֶה, אשר יָצַרְתָּ, כביכול כדי לְשַׂחֶק בּוֹ; אף שהוא חורג בממדיו משאר ברואים, ואינו משתלב במערכות החיים האחרות, הרי בידך אף הוא אינו אלא כלי משחק.

(כז) כֻּלָּם - כל היצורים החיים ביבשה ובים אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן, מקווים ופונים לָתֵת את אָכְלָם בְּעִתּוֹ, בזמנו.

(כח) פעמים שתִּתֵּן לָהֶם להזינם ולהעניק להם חיים, ואז יִלְקֹטוּן מה שהם יכולים למצוא;

פעמים שתִּפְתַּח יָדְךָ בהרחבה גדולה, ואז כולם יִשְׂבְּעוּן טוֹב;

(כט) אולם יש שתַּסְתִּיר פָּנֶיךָ ולא תעניק להם מטובך ומחסדך, ואז יִבָּהֵלוּן, שהרי פרנסתם תלויה רק בך;

ויקרה שתֹּסֵף, תאסוף מהם את רוּחָם, והם יִגְוָעוּן, וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן.

(ל) ומנגד, כאשר תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ היוצרת והבוראת הם יִבָּרֵאוּן מחדש, וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה לאחר המוות.

לאחר שהמשורר פירט את הברואים המגוונים על מצביהם המשתנים, הוא מסכם: (לא) יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם, יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו, ביצוריו ובפעולותיו. גם אם במסלולי החיים היציבים כבודו גלוי, יש שכוחו מתגלה בצורה דרמטית יותר: (לב) הַמַּבִּיט לָאָרֶץ בהקפדה, וַתִּרְעָד כעבד, שדי במבט של אדוניו כדי להעביר בו רטט, יִגַּע ה' בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ, יעלו מהם להבות ועשן.

וכאן מוסיף המשורר את חלקו הפרטי, שהוא גם תוצאה של ההתבונות במעשי ה' המתוארים עד עתה: (לג) אָשִׁירָה לַה' בְּחַיָּי, כל עוד אני חי, אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי, כל עוד אני קיים ומסוגל לזמר. (לד) לוואי שיֶעֱרַב, ינעם עָלָיו שִׂיחִי, שיחתי המהללת ומכבדת אותו, ומכל מקום, אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'.

לאחר שהסתכל בהרמוניה שבין מגוון צורת החיים והעולם, אין המשורר פוסח גם על אלה המקלקלים ומכערים במזיד. עליהם הוא מבקש בסיומו של המנון התהילה הזה: (לה) יִתַּמּוּ, יִכלו חַטָּאִים, אנשי חטא מִן הָאָרֶץ, וּרְשָׁעִים עוֹד, כבר אֵינָם.

והוא חותם במלים הפותחות את המזמור: בָּרְכִי, נַפְשִׁי, אֶת ה'.

פירוש הרב אבן ישראל שטיינזלץ לקוח מתוך התנ"ך המבואר בהוצאת שפע וקורן ירושלים.