בשבי העתים

בשנת 1946 נפגשה אולגה איווינסקאיה, בת 34, משוררת ומזכירה בכתב-העת "נובי מיר", עם בוריס פסטרנק, בן 56, שכבר אז הכירו בו רבים את אחד מגדולי המשוררים של רוסיה במאה העשרים. פגישה זו הולידה את פרשת האהבה הסוערת ורבת התהפוכות המתוארת בזיכרונות אלה. אהבה זו נפרשה על פני ארבע-עשרה שנים, עד מותו של פסטרנק. בשנים אלה כתב פסטרנק את הרומן דוקטור ז'יוואגו שבו ראה את פסגת-יצירתו ושבעבורו, בעיקר, זכה בפרס-נובל לספרות, בשנת 1958. אולגה איווינסקאיה עצמה שימשה דגם לדמותה של לארה ברומן שתורגם לשפות רבות ועורר את אחת הסערות המהדהדות בעולם הספרות הסובייטית. בזיכרונותיה, מספרת אולגה איווינסקאיה על נסיבותיה של אותה שערוריה ועל הרדיפות שנרדף פסטרנק, ושנרדפה היא בשל הקשר עמו. איווינסקאיה בילתה שנים במחנה-ריכוז על לא עוול בכפה – ובעצם: בעוון אהבתה למשורר. ; יכרונותיה של איווינסקאיה מציירים תמונה רחבה של החיים ברוסיה הסובייטית בתקופת האימים של סטלין ושל חרושצ'וב. לנגד עיני הקורא עוברות דמויות מרכזיות בקרית ספר הרוסית, לצד דמויות של שופטים, סוהרים, מלשינים, ידידי-אמת וידידים לכאורה. מעל לכול מעמיד הספר לעינינו את דמותו של יוצר גדול שקו של טרגדיה משוך על חייו ועל יצירתו. בשבי העתים הוא סיפור על איימיה שלההיסטוריה ועל גדולתה של השירה – ובעיקר, זהו סיפור אהבה – אהבה סוערת ועדינה, גשמית ועזה כמוות.