ברוכים הבאים! באפשרותכם להירשם על ידי מילוי פרטים אישיים, או על ידי כניסה לחשבון הפייסבוק או הגוגל שלכם
או
ר' יהודה־עובדיה פתיה
החזן והפייטן ר' יהודה עובדיה־פתיה, מביא זיכרונות אישיים מהפיוט ומדמותו של סבו, שממנו למד את מסורות הפיוט והתפילה. דמותו של משה ושל הסב מותכות ומתמזגות פה לכדי דמות אחת. התורה, העדוּת, הפיוט, שרשרת הדורות, הזיכרונות הצפים ועולים, כולם ארוגים זה בזה ומעידים על העוצמה המיוחדת של הפיוט הנמסר מאב לבן וחוזר חלילה, עדות חיה לדורות רחוקים.
ויהי ביום השלישי בהיות הבקר
ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר
וקול שופר חזק מאד...
ויהי קול השופר הולך וחָזֵק מאד
משה ידבר והאלקים יעננו בקול...
כך מתואר בתורה מעמד הר סיני, רגע לפני שקבלו ישראל את התורה:
אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כשנתן הקב"ה את התורה –
צפור לא צווח, עוף לא פרח,
שור לא געה, אופנים לא עפו,
שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע,
הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש....
ויצא הקול "אנכי ה' אלקיך"...
כך נראו העולמות, עליונים ותחתונים, בעת מתן תורה – על פי המדרש.
כך גם הרגשתי אני, כשהייתי שומע ברגע של חסד את השיר "עדות השם" יוצא מפיו של סבי ע"ה בקדושה ובטהרה. היה זה מעין מעמד הר סיני בזעיר אנפין. מעולם לא חשבתי ללמוד את השיר. לא חשבתי או הרגשתי שאני שומע שיר ולא עלו בי התחושות שהייתי רגיל אליהן כאשר שרתי או שמעתי שירה. לא חשבתי שאשיר את "עדות" אי פעם, גם לא ניסיתי לעשות זאת. השיר בקולו ובשירתו של סבי גדול היה ממני באלף שנים. שמעתי בו קולות, ראיתי ברקים וענן כבד על ההר, שמעתי את קול השופר הולך וחָזֵק וראיתי את ההר עשן. קל היה לי לדמיין את מעמד הר סיני כששמעתי את "עדות". שנים ארוכות לא הייתה המנגינה של השיר מסודרת ובנויה בראשי, לא חשבתי על יופייה. הייתי כיונה אילמת לצלילי שירתו מלאת ההוד והקדושה של סבי. כעוף משותק, שותק ומחריש, ציפיתי בכליון נפש לשמוע עוד ועוד מאותן מילים ומנגינה. חשתי כי נפשי יצאה בדברו.
שנים ארוכות זכיתי להסתופף ולחסות בצל כנפיו של סבי שאול ע"ה, איש של חסד ורחמים, תלמיד חכם, מקובל ובקי בזוהר ובחוכמת הנסתר, כלי מחזיק ברכה, בן זקוניו של ענק הרוח והקבלה הרב הגאון יהודה פתיה זצוק"ל, גבוה משכמו ומעלה אך נחבא אל הכלים, צנוע ועניו, בעל תפילה מלא חן וזוהר, מורי ורבי.
משחר נעוריי הלכתי שבי אחריו, אחרי חכמתו הרבה, אחרי אצילות נפשו וענוותנותו, אחרי אהבתו וכבודו לזולת, לילד קטן כמו לאיש שיבה. על ברכיו גדלתי ואת ים חכמתו שתיתי בצמא. צעד אחר צעד החל סבי להובילני בשבילי עולם התפילה והשבחות, ואני ילד קטן בן שש שנים. על כל מילה הקפיד, על כל טעם, על הגייה נכונה, על שימוש נכון בקולות גבוהים ונמוכים, על שתיקה כשצריך – שתיקה שהיא עצמה מנגינה, על עצב וכאב, על שמחה ונחמה.
שנים ישבתי לצִדו בערב שבת והשמעתי באזניו את פסוקי הפרשה של יום המחר. בעיניים עצומות הקשיב לכל מילה וטעם ותיקן אותי באהבה רבה. "אתה צריך להעביר לציבור בקריאתך את כל התחושות של הפרשה, להפוך את הקריאה לחוויה חיה ונושמת, בשביל להצליח בזה צריך שקודם כל, אתה עצמך תהיה שם, אם אתה תהיה שם – גם הם יהיו שם", היה סבא אומר, ואני השתדלתי.
בלילות שבהם לנתי בבית סבי הייתי מתעורר בחצות לילה לקול צעדיו ומתבונן בו כשניגש למטבח להכין לעצמו כוס תה, מתכונן לפתוח את ספר הזוהר העתיק של אביו. בניגון חרישי ומרטיט, ובקול – שאין יפה ונעים ממנו בעולם – היה שר את מילותיו הנסתרות של ספר הזוהר שהיו ממלאות את חלל הבית, ואני ראיתי בעיני רוחי מלאכים, שרים ומשבחים, רצים ומתרוצצים, ואט אט הייתי עוצם את עיניי ונרדם.
מסבי שאול למדתי להתרגש ולבכות משירה ומתפילה, להתרגש ולבכות מן המילים ומן המנגינה, להתרגש ולבכות מעצם השימוש במילים כה נשגבות ועתיקות יומין ומן הזכות שנפלה בחלקנו לשיר מילים אלו באותם ניגונים שבהם שרו אותם אבותיי ואבות אבותיי.
הפיוט "עדות השם" הוא בראש ובראשונה – סבא שלי. בפיוט שכל כולו עוסק במשה רבנו ובוויכוח בינו ובין המלאכים למי ראויה התורה להינתן – ראיתי תמיד את דמותו של סבי. משה רבנו היה הדמות הנערצת עליו.לא פעם כשהיה מדבר עליו היו דמעות מנצנצות בעיניו, וכשהיה מזכיר את שמו בשיחותינו הרבות, היה עושה זאת בהתרגשות רבה ובחרדת קודש.
אם הפיוטים היו בשבילו בבחינת קדש, הרי ש"עדות" היה בבחינת קדש קדשים, וכשם שהכהן הגדול היה נכנס אל קדש הקדשים פנימה פעם בשנה ביום הכיפורים, כך היה סבי מתייחס אל "עדות השם", הוא היה ממעט לשיר אותו, הייתה צריכה להיות אווירה מאוד מיוחדת, אווירה של קדושה ושעת רצון וחסד כדי שסבא ישיר את "עדות".
מנקודת המבט הפרטית שלי, היה "עדות" הפיוט האישי שלי ושל סבא. והוא פיוט שנשמר רק אצל בני משפחתנו. היום אני יודע שגם לשאר בני המשפחה היה יחס מאוד מיוחד אליו.
אף שהשיר מתאים לימי מתן תורה, היה סבי שר אותו דוקא בימי החורף, רק בערבי שבתות, בלילות הארוכים, לאורה של עששית ולקולו של הגשם הנוטף, כשהבית אפוף ריחות נעימים וחמים של מאכלי השבת, ריח ה"שלרם" וריח ה"תבית". מעולם לא שמעתי אותו שר את "עדות" ביום חול. התורה הרי ניתנה ביום שבת, והחורף הוא הזמן המתאים ביותר לעסוק בתורה. עונת החורף שנמצאת בתחילת השנה, מקבילה למעשה לתחילת חייו של האדם, שהוא הזמן המתאים ביותר לרכוש בו חכמה ודעת, כי הלומד ילד, דומה לדיו שחורה הכתובה על נייר חדש.
בעוד שאת כל הפיוטים והשבחות ששמעתי מסבי הייתי לומד וחוזר ולומד, הרי שאת "עדות השם" לא ביקשתי ללמוד, הוא היה בשבילי חויה כל כך נדירה ורבת עוצמה, עד שכאשר היה סבי שר אותו בדביקות ובהתרגשות כל כל גדולה, הייתי מרגיש איך נמשך אני בחבלי קסם, ממריא אל בין העננים, אל תוך עיניו החכמות והגדולות של סבי, שמהן נשקפת דמותו של משה רבנו, אוחז בכסא הכבוד ומשיב תשובה ניצחת למלאכי השרת.
"לשונו תצמיד, חכמה תמיד", זה היה סבי, עד לאותו יום שבו אבדו אנשי האמונה וכוכבי השמים אספו נגהם.
ואני נותרתי לבדי שותק ומחריש, תועה כשה אובד, ללא המורה הגדול, ללא סבא קדוש וטהור, ללא ידו החמה המברכת – עם המשא הכבד שעלי.
את שאהבה נפשי בקשתי – ביקשתיו ולא מצאתיו.
ואת "עדות" – השיר שלעולם לא חשבתי שאשיר – למדתי וגם שרתי.
התורה היא שירה, כמאמר הפסוק: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא,יט), כמו שאמרו רבותינו שב"שירת האזינו" מקופלת כל התורה כולה.
השירה הזאת היא גם "עדות השם".
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
