[ג] החושך הפרוש על הכל
נכתב על דף קרוע שנמצא בין שתי מיטות עץ:
גרטרוד שמי. הרבה גרטרוד היו בעירנו, אך בצריף הארוך והקר הזה אין עוד גרטרוד מלבדי. יש כאן אנושקה שבאה מאוקראינה וגיטל מפולין, הלנה מגרמניה וגראציה מיוון, ועוד שורה ארוכה של מי שהיו פעם נשים. איזה מגנט נורא ובלתי מוחש שאב אותנו מכל קצווי היבשת לכאן, ויצק את כולנו בדמות אחת: קבקבים של עץ ושמלת בד גס, שמיכה אחת לכסות את גופנו בקור שאינו יודע רחם, וגם קערה של פח וכף שמעולם לא היה בהן כדי להשביע את הרעב המנקר בלא הרף. העבר הולך ומיטשטש ובמקומו באים רק ההווה, היום, השעה, הרגע, מכונת התפירה, מנת המרק הדלוח, המסדר שבו מתמוטטות אחדות מאתנו ואחרות נשלפות מן השורה ונעלמות, כשהן מלוות בצווחות ובכלבים, ואיש אינו יודע אל אן.
ההווה ממלא את כל הוויתנו. על העתיד אין איש מדבר, ובקושי אזכור את העבר. הוי, כמה שוטים ועיוורים היינו. את ההצעה לעזוב את המולדת ולהגר אל המזרח הנידח דחינו, מן הכתובות "אין כניסה ליהודים" התעלמנו, ואת אוזנינו אטמנו מלשמוע את נאומי השיטנה, שהרי רק מילים היו, ומה כבר יכולות מילים לעשות!? בכל מאודנו רצינו להאמין, שאם רק נכפוף קומה לזמן קט, תעבור הסופה ואיננה. גם לאחר הלילה שבו נשרפו בתי הכנסת, והרחובות הוצפו בבדולח הזכוכיות המנופצות, המשכנו לקוות לטוב, שהרי רע יותר כבר לא יוכל להיות, וכולנו אחרי הכול בני תרבות אנחנו.
אוי לו לשוטה העיוור, שלא ידע מה צופן העתיד. היה זה יום שישי בערב. ישבנו בסלון ומנפרד, אבי הנכה בכסא גלגלים, הצטרף לשירת המקהלה שהושמעה ברדיו. לפתע נפרצה הדלת והם נכנסו, שחורי בגד ומצוחצחי מגף. את אבא דחפו לחדר הסמוך ועלינו ציוו לארוז מזוודה בתוך עשר דקות. "אתן יוצאות למקום מוגן ובטוח", אמרו, "מהר, מהר". ולאחר מכן רק תמונות חטופות וקולות מקוטעים: ירייה בודדת, מבטיהם החלולים של השכנים, כיכר העיר הקפואה, זעקת הפרידה של אמא, המשאית המצחינה, הרכבת שאין בה טיפת אוויר לנשימה, הצריף הארוך שרק מיטות עץ בו, והקאפו חמוצת הפנים.
את שערותינו גילחו כשהוכנסנו לצריף, ובמקום הכוכב הצהוב המשושה צרבו על ידינו מספר כחול. ומאותו רגע רק לתפור ולתפור, מבוקר עד ערב, ללא מנוח, יום אחר יום, כובעים, מעילים, חולצות ומכנסיים שיתאימו למגף המצוחצח. בתחילה עוד שאלתי למה, למה אני? למה אנחנו? למה עכשיו? אך חדלתי מלשאול. השאלה מכאיבה יותר באין לה תשובה.
הלילה יקחו את כולנו למקום אחר. כך סיפרה הקאפו, ולא הוסיפה דבר, אך פניה קדרו. אכתוב כל זאת על דף הנייר. ואם ימצא אותו אי פעם בן אנוש, אולי יהיה בכוחו לשאול על מה שלא.
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
