אל נורא עלילה – עיון בפיוט

---

אל נורא עלילה – מילים וביצועים

הפיוט "אל נורא עלילה" לר' משה אבן עזרא, חובר במאה האחת עשרה לספירה ונאמר בבתי הכנסת הספרדיים לפני תפילת הנעילה של יום הכיפורים. שעה בה הצום כבר מתיש את הגוף. עומדים כולם, פותחים את ארון הקודש וקוראים בקול גדול: "אל נורא עלילה המצא לנו מחילה."

תפילת הנעילה היא התפילה החמישית של יום הכיפורים, ויש שיאמרו אף החשובה ביותר ביום זה. התפילה, כשמה כן היא, נועלת ומסכמת יום שלם של חשבון נפש והרהורים על אודות מעשינו. יש בה מעין "צ'אנס אחרון", פתח אחרון למתפלל לבקש על נפשו. מול מוצא אחרון זה נעמדים המתפללים ללא כל כבוד עצמי, נושאים עין בחילה, בפחד, ושופכים את נפשם. הם נעמדים תוך מודעות עצמית למצבם הקשה, מכנים את עצמם "מתי מספר" – כינוי שבהקשרו המקראי נאמר כמעט תמיד כתיאור שלילי על עם ישראל, אך כאן נראה שהם מרגישים שאין להם מה להתייפות בדברים לא להם.

הפיוט "אל נורא עלילה", נע בין שני קטבים: מול האל "נורא העלילה" (המעשים), עומד עם ישראל "מתי המספר" (מעטים). סומכים על צדקת אבותיהם, ושופכים את לבם תוך כדי ביטול העצמיות. המתפללים נמצאים בנקודה כה נמוכה עד שאין הם פונים בשם צדקותיהם עצמם, אלא בשם צדקות אבותם.

הפיוט פותח בגוף ראשון: "המצא לנו מחילה", אך מיד לאחר הבית הראשון עובר הפיוט לדבר בגוף שלישי רבים: "שופכים לך נפשם/ מחה פשעם וכחשם." המעבר בין הגופים איננו מקרי, ישנה כאן אמירה מפורשת שעל מנת להיגאל לא על עצמך עליך לבקש, אלא על אחיך בני עמך.

מול פיוט זה, בבתי הכנסת של בני עדות אשכנז, מתפללים בשעת הנעילה: "פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום." כשהיום פונה, השמש מתחילה לשקוע ויום הכיפורים מגיע אל סיומו, מבקשים את "פתיחת השער" דווקא ולא את נעילתו. יש כאן מן ההיגיון, שכן אנו רוצים לסיים את יום הכיפורים עם תחושה של פתיחת שער חדש ובשורות טובות, ולאו דווקא עם נעילה וסתימת גולל.

נשאלת השאלה, אם כן, מדוע בוחר ר' משה אבן עזרא לחבר פיוט חתום כל כך, סגור כל כך?

תשובה לשאלה זו תימצא רק לאחר קריאה צמודה של הפיוט, שבה נראה שישנו מעבר בבתים האחרונים לדיבור על עתיד, תקוות חדשות: "וחדש את ימיהם", "קרא נא שנת רצון", "בשרו נא הגאולה". 

למעשה, גם ר' משה אבן עזרא אינו נועל לגמרי, אינו חותם לגמרי את הפתח. הנעילה שלו היא בעצם הפתיחה. ייתכן כי הוא נסמך על רעיון חז"לי המובא בתלמוד הבבלי במסכת ברכות, שם נאמר כי "הכל הולך אחר החיתום" (יב, ע"ב). רוצה לומר, החיתום, הליטוש האחרון, הוא המקנה לדברים את צורתם האמִתית. דרך סגירה זו היא המעידה על אופן פתיחת הדרך החדשה. סיום מוצלח של האחד הוא כבר פתיחה מוצלחת של האחר. בעצם הסגירה מגולמת הפתיחה החדשה והשאיפה לעתיד טוב יותר.

מי ייתן ונתבשר בגאולה בשעת הנעילה.

הכותב השתתף כסטודנט בפרויקט "ידידי השכחת" בבית הלל, האוניברסיטה העברית, ירושלים.