ט"ו בשבט לאור פיוטי הגניזה

---

בפתח מסכת ראש השנה שבמשנה נזכר ט"ו בשבט כ"ראש השנה לאילן" - כלומר "למעשר פירות האילן", שאין מעשרים מפירות שחנטו לפניו על פירות שחנטו לאחריו (כדברי חנוך אלבק בפירושו למשנה ר"ה א, א) – לפי דעת בית הלל. לבד מעניין "מִנהלי" זה, אין ט"ו בשבט מצויין במקורותינו הקדומים כיום שניחן בצביון חגיגי משל עצמו.

אולם אוצרות השירה העברית שעלו אלינו מנבכי הגניזה הקהירית שינו קמעא את התמונה גם בנקודה זו. מנחם זולאי (1901–1955), חוקרם החלוצי ורב המעוף של פיוטי הגניזה, גילה ביניהם שתי מערכות פיוט שנועדו להיאמר בציבור מפי החזן, במסגרת חזרת הש"ץ על תפילת העמידה (של שחרית, סביר להניח), ביום ט"ו בשבט. שתי "קרובות י"ח" אלה מרשימות בבינוין המשוכלל, בעושר לשונן וביריעה הססגונית של נציגי עולם הצומח המאוזכרים בהן.

הנה, לדוגמה, פתיחתה של אחת משתי הקומפוזיציות הללו, הפשוטה יותר בתבניתה מבין שתיהן (הכתיב כבכתב היד מן הגניזה).

אֶדֶר נִזְלֵי יֶשַׁע תַּזִיל [=שפע גשמי ברכה תמטיר] לַהֲמוֹנַיי
אֱגוֹז יַפְרִיחַ לִמְעֻודָּנַיי [=לישראל]
בְּרֹאשׁ שָׁנָה לְאִילָן אַמֵּץ [=חֲזֵּק את] אֱמוּנַיי [=ישראל]
"כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה'"  

טוריהן השניים של המחרוזות הסדירות ביצירה מזכירים מינים ממיני הצמחים: זכות הבכורה – במחרוזת הראשונה שלפנינו – ניתנה לאגוז (שהאל"ף שבראש שמו מספקת את האל"ף הנדרשת לשם האקרוסטיכון האלפביתי). מתוך פסיפס הבקשות שבטורים אלה מצטייר ייחול לשנה פורייה וברוכת יבולים, המתפרט במחרוזות הבאות לגבי צמחים מגוונים מאוד. יש ביניהם הן משבעת המינים, שנמשלו לישראל (כגון "זית רענן המשול ביעקב"), הן עצי פרי אחרים (דוגמת האגוז שבמחרוזתנו, או "חרוב ימתיק, וברכה בו להללך") ואפילו צמחי נוי שאינם מניבים פרי נאכל ("דלב יאריך בקומה"; "ורד יזהיר ואל יכאיר [=ייתכער, ייבול]").

בראש טורהּ השלישי של כל מחרוזת ניצב הצירוף הקבוע "בראש שנה לאילן", אשר מציין בהבלטה את המועד החגיגי שלשמו חוברה היצירה. בטור הרביעי, החותם, מובאת לשון פסוק ("סיומת מקראית"), אשר רומזת למטבע החיתום של הברכה שכנגדה עומדת המחרוזת. הפסוק שבסיום המחרוזת שלפנינו – "כי שמש ומגן ה"" (תהילים פד, יב) –  מתקשר בלשונו אל מטבע החיתום "ברוך אתה ה', מגן אברהם", המסיימת את החטיבה (ה"ברכה") הראשונה בתפילת העמידה, שבמסגרתה נאמרה מחרוזת זו.

את שתי הקרובות ההדיר זולאי במלואן במאמר שראה אור רק אחרי מותו בדמי ימיו;[1] חיבר אותן פייטן בשם יהודה הלוי בן הלל, שפעל ככל הנראה בארץ ישראל בסביבות המאה העשירית ואולי עוד קודם לכן.[2]

צמד יצירות זה כשלעצמו די בו כדי ללמדנו כי היו לפני כאלף שנים קהילות שציינו את ראש השנה לאילן באופן חגיגי בעליל, באמצעות שילוב קומפוזיציות שיריות ייחודיות, מעוטרות להפליא, בעיצומו של מעמד תפילת הרבים בבית הכנסת. הדבר מתקבל על הדעת בזוכרנו כי, כדברי עזרא פליישר,

"ענייני הטללים והגשמים היו קרובים אל לבם של פייטני ארץ ישראל, לפי שקהלם, ולעתים אפילו הם עצמם, עסקו עדיין מן הסתם בעבודת אדמה וזקוקים היו לרחמי שמיים בשביל לשֹבוע לחם ובשביל לפרנס את ביתם. זיקה ישירה אל חיי עובד האדמה ניכרת, לעתים קרובות, בקטעי הטל והגשם. התמונה הניתנת בהם מחיי היומיום של האיכר היושב על אדמתו, על תקוותיו וחרדותיו, רבת רושם היא לעתים בפרטיה המגוונים".[3]

המחרוזת שהובאה לעיל נפתחת כזכור בבקשה לגשם (כידוע ט"ו בשבט חל בעונת הגשמים); אכן, אותה זיקה לחיי עבודת האדמה, המתגלמת בפיוטים הקדומים לטל ולגשם שנאמרו בפסח ובסוכות, ניכרת בעליל גם ביצירות שהקדיש הפייטן יהודה הלוי בן הלל לט"ו בשבט, מאות בשנים לפני היווצרותם של מנהגי "סדר ט"ו בשבט" בחוגי המקובלים.[4]

[1] נדפס מחדש: מנחם זולאי, ארץ ישראל ופיוטיה, מחקרים בפיוטי הגניזה, בעריכת אפרים חזן, ירושלים תשנ"ו, עמ' 198–213. הקרובה "אדר נזלי ישע" נדפסה ברובה, על פי פרסומו של זולאי, אצל יו"ט לוינסקי (עורך), ספר המועדים, ה, תל אביב תשי"ד, עמ' 325–328 (ומשם הועתק אצל זלמן אריאל, ספר החג והמועד, תל אביב תשכ"ג, עמ' 181–183).
[2] בסגנון פיוטיו של יהודה הלוי בן הלל יש קרבה, כמדומה, לסגנון פיוטיו של פנחס הכהן, בן המאה השמינית. ראוי להעיר כאן כי בפיוט "קדוש ירחים" לראש חודש שבט שחיבר פנחס מופיע הטור הבא: "ניתן ראש שנת אילן להאיר נגהם" (שולמית אליצור, פיוטי רבי פנחס הכהן, ירושלים תשס"ד, עמ' 717); הניסוח החגיגי עשוי לרמז על התייחסות מיוחדת ליום זה. 
[3] עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים 1975, עמ' 198.
[4] לדיון מקיף בתולדותיו של ט"ו בשבט ראו מאמרו של אברהם יערי, "תולדות ראש השנה לאילן", מחניים מב (תש"ך), עמ' 15–24; לקט פיוטים מאוחרים לט"ו בשבט ראו במאמרו "פיוטים לסעודת ט"ו בשבט", מחניים סה (תשכ"ג), עמ' 81–88.