ערים ומקומות

ערים ומקומות בישראל

במדינת ישראל יש כ־1,220 יישובים, המאוגדים ב־255 רשויות מקומיות. בשנת 2022 רשימת הרשויות מורכבת מ־80 ערים, 122 מועצות מקומיות ו־54 מועצות אזוריות. 90% לערך מתוך כ־9.5 מיליון תושבי מדינת ישראל מתגוררים ביישובים עירוניים: כ־74% מהישראלים מתגוררים בערים, וכ־15% חיים במועצות המקומיות.

בשנת 2022 העיר הגדולה ביותר בישראל במספר תושביה היא הבירה ירושלים, שבה חיים כ־971,000 תושבים, ואחריה תל אביב עם כ־470,000 תושבים. השלישית בגודלה היא חיפה, שבה כ־284,000 תושבים, ואחריה כמעט צמודות זו לזו ראשון לציון עם כ־257,000 תושבים ופתח תקווה עם כ־252,000 תושבים.

לרוב יישובים שבהם יותר מ־2,000 תושבים נחשבים לעירוניים, גם אם מדובר במועצה מקומית ולא בעירייה. בדרך כלל יישוב יכול לקבל הכרה כעיר כשמספר תושביו עולה על 20,000. נוסף לתושבים העירוניים, כ־10% מהישראלים גרים ביישובים כפריים וקהילתיים המשתייכים למועצות האזוריות, וכ־0.7% חיים ביישובים חסרי מעמד מוניציפלי.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בסוף שנת 2018 היו בישראל בסך הכול 1,218 יישובים, מתוכם 1,081 יישובים יהודיים, 128 יישובים שאינם יהודיים ותשעה יישובים מעורבים. בהיבט של אופי היישוב, כלל היישובים מתחלקים ל־263 יישובים עירוניים ו־955 יישובים כפריים, הכוללים קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים. כ־44% מתושבי ישראל מרוכזים ב־16 ערים, ועשר מאותן ערים ממוקמות במחוזות מרכז ותל אביב. מרבית היישובים קשורים לארבע ערי המטרופולין המרכזיות – ירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע – המספקות ליישובים שירותי ממשל, בריאות, תעסוקה, מסחר, בילוי ופנאי.

ההיסטוריה של הערים והיישובים בישראל

כמו בכל העולם, גם בישראל השפיעה עוד טרם הקמת המדינה תופעת העיור, המתבטאת באימוץ אורח חיים עירוני ומעבר אוכלוסייה ליישובים עירוניים. אולם בישראל השפיעו גם גורמים נוספים על אופי היישובים ופריסתם הגיאוגרפית, ובהם: החזון הציוני להקמת מדינה, גלי העלייה ההמוניים, הרכבה המגוון של החברה הישראלית שבראשה החלוקה לאוכלוסייה יהודית ואוכלוסייה ערבית ותתי־הקבוצות בכל מגזר, השאיפה להשפיע על גבולות המדינה (לפני הקמתה וגם אחריה) והניסיון לסייע בשמירתה באמצעות התיישבות. מהסיבות הללו בין היתר שוכנים יישובים רבים לאורך גבולות המדינה וישנם יישובים ייעודיים לקבוצות באוכלוסייה ובעיקר יהודים וערבים, חרדים ודתיים, קבוצות בעלות השקפה אידיאולוגית דומה וכדומה.

בשנת 1918, עם תחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל, היו בארץ 51 יישובים חקלאיים יהודיים, מרביתם מושבות והיתר קבוצות, חוות ומושבים. התושבים העירוניים ביישוב היהודי חיו אז בעיקר בירושלים, חיפה, יפו, צפת, טבריה ותל אביב הצעירה. ב־1948 כבר היו בארץ 302 יישובים חקלאיים יהודיים, כמעט מחציתם קיבוצים, והיתר מושבים ומושבות. בסוף שנת 1950 חיה האוכלוסייה העירונית במדינת ישראל בכ־20 ערים.

העלייה הגדולה בעשור הראשון למדינה חייבה מציאת פתרונות דיור מהירים ורחבי היקף. לצד המטרה לקלוט את העולים, הציבה המדינה יעד של פיזור גיאוגרפי של האוכלוסייה. על רקע זה הוקמו בתוך כ־15 שנים במרכז הארץ, בנגב ובגליל כ־30 יישובים שכונו "עיירות פיתוח", ובהם יושבו מאות אלפי עולים. כמה מהערים הוותיקות שהיו קיימות בארץ זכו אף הן למעמד של עיירות פיתוח. לימים הוטחה ביקורת נרחבת באופן הקמת עיירות הפיתוח והיחס אליהן, כולל היבטים של תכנון, מיקום, היחסים עם הסביבה, רמת השירותים, התשתית הכלכלית ומקורות הפרנסה. עם השנים רבות מהעיירות הללו הפכו לערים או שולבו כשכונות בערים קיימות אחרות.

בספרייה הלאומית שמורים אין־ספור חומרים היסטוריים מעניינים המספרים את סיפורם של הערים והיישובים בישראל. באוספי הספרייה אפשר לעיין בין היתר במפות, ספרים, צילומים, גלויות, כרזות, מחקרים, מאמרים, מכתבים, קטעי עיתונות היסטורית וכתבות בבלוג הספרייה. רבים מהפריטים זמינים לצפייה דיגיטלית גם מחוץ לספרייה, והם מאירים היבטים מגוונים בתולדות הערים, היישובים והמקומות בישראל.