סמלי היחיד והיחד בתהליך דינמי של חתירה להתפתחות
אם נדון בדינמיקה של קולקטיב ובדינמיקה של יחיד, הרי שחג הסוכות מבטא את המעבר מהנקודה הפנימית של חשבון הנפש, מן ההתרכזות בעצמי אל עולם החוץ, מן הנקודה אל שש הקצוות: ארבע רוחות, מעלה ומטה. חג הסוכות הוא הזדמנות לבדיקת הקשר בין המרכז הפנימי ובין העולם החיצוני, בין תחושת המהות וההזדככות ובין העשייה החברתית. לכן יש יציאה החוצה, ישיבה בבית ארעי, זיכרון של מדבר, של שטח הפקר שממנו ניתנה התורה. החג הוא חג שמכוון לבניית מקום מחוץ לעגינה בתוך העצמי ובתוך העולם הפרטי, חג של אירוח, של זימון אושפיזין.
זימון האושפיזין מתייחס לשבע דמויות הרומזות למידות האל: אברהם (חסד), יצחק (גבורה), יעקב (רחמים), משה (נצח), אהרן (הוד), יוסף (יסוד), דוד (מלכות).
הפייטן מקשר את המידות האלה גם לארבעת המינים: האבות הם שלושת ההדסים, משה ואהרון הם שתי הערבות, יוסף מייצג את הלולב ואילו האתרוג רומז לדוד, הוא כנסת ישראל, השכינה, הכלה הכלולה מן הכול. השכינה היא למעשה הממד האלוהי הגולה לתוך העולם ועל כן ניתן למצוא משמעות בכך שהיא איננה אגודה וקשורה באגודה אחת אלא מצורפת אליה לשם ייצוג הייחוד המיוחל בעתיד.
זימון האושפיזין לסוכה ומיזוג ארבעת המינים כליכוד שבעה גורמים יש בו כדי להביא אותנו לחשבון נפש בתחום המידות והמוסר ובתחום החברה; לפשפש במעשינו – בחסד, בדין, ברחמים שבהם. מבחינה זאת חג הסוכות עשוי להיות גם חג של חשבון נפש בנושא החברתי. הוא תובע את בדיקת התואם בין הנקודה הפנימית לקצוות הרחוקים של אישיותנו או של חברתנו. האם זכרנו את הגר, את הנידח, את העני, את הרעב, וכיצד הזכירה הזאת תלווה את השנה. עד כמה אנו מבקשים שכל באי עולם יכונסו יחדו בסוכת רחמים ושלום.
כאמור, הרעיון של ששת הקצוות הוא הרעיון היסודי במשמעויות הסוד שתלו המקובלים בנענועי הלולב. הלולב הפונה לארבע רוחות, כלפי מעלה וכלפי מטה, מייצג אף הוא את התקווה לבנייה מדויקת של התפשטות קרני האור החוצה מתוך המרכז – התפשטות העשייה החברתית מתוך אני ממוקד: כך למשל, מיזוג מתוך שוויון נכון של מזרח ומערב נחוץ מאוד ליהדות כדת שאדניה מושתתים על שני ממדי עומק אלה של התרבות האנושית; מיזוג בין מעלה מטה: אדמה ורוח, שמיים ארץ, פיתוח אמות מידה ערכיות להתמודדות עם הארצי; דרום וצפון – כאן כמו הרבה מקומות בעולם העוני מול העושר.
התפשטות נכונה ומתוקנת של הקצוות מן המרכז עשויה ליצור התמרה של המציאות והתעלות מתוך המציאות הפגומה הגלותית. המלים הקשות "צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי" נאמרו לנביא ישעיהו ברגע שבו נפרשה לפניו הגלות. הגלות מתוארת בידיו כתעודה צרורה וחתומה, כהתעלמות התורה מלומדיה, הסתר פנים שעליו אומר הנביא בעצב: "וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית ישראל וקיויתי לו". הפייטן שר בתקווה "חותם תעודה תתיר לבנך" – התרת החותם מייצגת שבירת ממד ההסתר, המנעול הנועל את ההיסטוריה מפני ישועה.