ברכת דוד או "צמח דוד" היא הברכה החמש עשרה בתפילת עמידה של חול, והשתים עשרה בחטיבת הבקשות האישיות. בתוך חטיבה זו היא משתייכת לחלק העוסק בצרכי הכלל, והיא באה לאחר ברכות המשפט, המינים, צדיקים וירושלים. עניינה של הברכה היא בבקשת גאולה כללית, על פי האמונה שהמשיח מביא הגאולה יהיה נצר לבית דוד. כלומר, שיאו של תהליך הגאולה שמתחיל בקיבוץ הגלויות, השבת המשפט ועשיית הדין הוא בהגעת המשיח, ועל כך מבקשים בברכה זו. אפשרות נוספת להבנת הברכה היא שלא מדובר על גאולה לעתיד לבוא ועל ביאת המשיח, אלא על השבת ההנהגה הקדומה, מלכות בית דוד. הברייתא, שהובאה בירושלמי, קובעת שאת ברכת דוד יש לכלול בברכת ירושלים, אולם על פי המשך הברייתא שמופיע רק בתוספתא: "אם אמרו אילו לעצמן ואילו לעצמן – יצא" (תוספתא ברכות ג, כה), כלומר, אפשר לומר את הברכות הללו בנפרד. בנוסח ארץ ישראל איחדו את שתי הברכות, והן נחתמות במטבע "אלהי דוד בונה ירושלים". אולם בנוסח בבל, ובעקבותיו בכל הנוסחים הנוהגים כיום, נוספה ברכה עצמאית על צמח דוד והישועה, וכך הפכה תפילת שמונה עשרה לתפילה בת תשע עשרה ברכות (היו שטעו וחשבו שהברכה שנוספה מאוחר יותר היא ברכת המינים). התלמוד הבבלי כבר מכיר את הברכה הזו, וחתימתה נזכרת במסכת פסחים (קיז, ע"ב). הנימוק לבקשה שבברכה ייחודי, שכן הוא אינו מסתמך על תכונותיו והבטחותיו של האל, אלא על התנהגותם של המתפללים – "כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ [וצפינו] כָּל הַיּוֹם". נימוק דומה מופיע בברכת הצדיקים, וייתכן שגם כאן הוא נועד להדגיש את בקשת הרחמים של המתפללים מן האל, ולא את הבטחותיו של האל לשוב ולגאול אותם. למבוא לתפילת העמידה
|