ימי חרפי אהבתני

• יְמֵי חָרְפִּי - ימי קדמותי, נעורי. ע"פ איוב כט, ד: כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי. ורש"י מפרש חורפי - בימי קדמותי לשון ארמי.
• בַּבּוֹר נְטַשְתָּנִי - בגלות, המדומה לבור.
• אָנָּא חוּשׁ וְשַׂמְּחֵנִי - מהר לשמח אותי בגאולתך.
• דּוֹדִי - כינוי לאל, המדומה לדוד ואהוב, על פי הלשון לאורך כל שיר השירים.
• כִּימוֹת עִנִּיתָנִי - שימי השמחה והגאולה יארכו כאותם ימים שבהם הייתי נתונה בגלות ובצרות. בכל השורה הזו המשורר מתבסס על הפסוק בתהלים צ, טו: שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה. וכפי שמסביר רש"י שם: שמחנו כימות עניתנו - שמחנו לימות משיחנו כמנין ימות שעניתנו בגלויות וכמנין שנות אשר ראינו רעה.
• שָׁכַנְתָּ בִּזְבוּל אִוִּיתָ - השרית שכינתך בבית המקדש, המכונה זבול (מלכים א ח, יג). הלשון עפ"י תהלים קלב, יג: כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ.
• תּוֹך קְהַל עַם זוּ קָנִיתָ - השרית שכינתך בתוך עם ישראל והיית קרוב אליו. עם ישראל הוא קניינו של הקב"ה, כמתואר בשמות טו, טז: עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ.
• טֶרֶם קָרָאתִי עָנִיתָ - בטרם פניתי אליך בתפילה ובקשה כבר עניתני. עפ"י ישעיהו סה, כד: וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע.
• עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי - עתה, לעומת זאת, אתה משיב את פני ריקם.הביטוי לקוח מבראשית לא, מב, כאשר יעקב פונה ללבן: לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי.
• רָדָה בִּי אוֹיְבִי וּמָשָׁל - האויב משעבד אותי ומושל ורודה בי.
• לְכָל עַם הָיִיתִי מָשָׁל - משל מלשון לעג וקלס. הייתי למשל ולשנינה בעיני כל העמים. המשורר משתמש כאן במשחק מילים כאשר המילה משל משמשת בכל פעם במשמעות אחרת.
• מִבּוֹר דְּלֵה - פדה והצל אותי מבור הגלות. כשם שדולים מים מן הבאר, כך מבקש המשורר שהאל ירימנו ממעמקי הגלות.
• דַל וְנֶחְשָׁל - עם ישראל השרוי בעוני ובצער בגלות.
• אוֹדְךָ אֵל כִּי דִלִּיתָנִי - אודה לך על שרוממת אותי. לשון דלה מלשון הגבהה והתרוממות, כמו שדולים מים מבאר. עפ"י תהלים ל, ב: אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי. כאן שוב משחק מלים ולשון נופל על לשון: דְּלֵה, דַל, דִלִּיתָנִי.
• אָפְפוּ עָלַי רֹב רָעוֹת - צרות רבות הקיפו אותי. עפ"י תהלים מ, יג: כִּי אָפְפוּ עָלַי רָעוֹת עַד אֵין מִסְפָּר הִשִּׂיגוּנִי עֲוֹנֹתַי וְלֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת.
• מֵאָז נָסַעְתָּ מַסָּעוֹת - מאז הגלית שכינתך והתרחקת ממני.
• צוּר מָעוֹז יְשׁוּעוֹת - כינוי לאל, ה' הוא כסלע, מעוז ישועות, מבצר לכל החוסים בו. עפ"י תהלים כח, ח: ה' עֹז לָמוֹ וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא.
• לָמָּה לְמִפְגָּע שַׂמְתָּנִי - מדוע שמתני כמטרה לחץ ולפגיעות אויבים. עפ"י איוב, ז, כ: לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ וָאֶהְיֶה עָלַי לְמַשָּׂא.
• לָךְ אוֹחִיל אִם אָרְכוּ יָמִים - אייחל ואקוה לישועתך, גם אם יארכו ימי גלותי.
• כִּי לֹא תִזְנַח לְעוֹלָמִים - לא לנצח תשאירני שם, בגולה. עפ"י איכה, ג, לא: כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה'.
• הֵן לִי דִבַּרְתָּ נִחוּמִים - שלחת לי דברי נחמה ע"י הנביאים.
• אֶמְצָא חֵן כִּי נִחַמְתָּנִי - הגאולה היא מצב של נשיאת חן מלפני ה'. כנסת ישראל פונה אל דודה, לאחר שיושיעה, כפי שפונה רות לבועז, אחרי שזה הראה לה את יחסו המיוחד על פני שאר הקוצרים בשדה: וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי (רות ב, יג). ושוב יש כאן לשון נופל על לשון: נִחוּמִים, נִחַמְתָּנִי.
• צוּר אַתָּה בַנְתָּ לְרֵעִי - כנסת ישראל אומרת לדודה: אתה יצרת אותי, והיחיד שמבין ללבי. עפ"י תהילים קלט, ב: אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק.
• יוֹצֵר לֵב אַתְּ חֲקַרְתָּנִי - אתה, הבוחן כליות ולב, יודע את צפונות לבי הנסתרות. עפ"י תהילים קלט, א: ...ה' חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע.
• זְכוֹר עָנְיִי וַעֲמָלִי - זכור את ימי סבלי ומרירותי בגלות.
• וְשָׂא מִרְיִי וּמַעֲלִי - שא, סלח לחטאותי ולפשעי. כל השורה הזאת מבוססת על תהלים כה, יח: רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָלחַטֹּאוֹתָי.
• כִּי כַּחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי - זכור שמעפר עשיתני, וכי אני רק בשר ודם ומועד לחטוא. עפ"י איוב, י, ט: זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי.
• קוּמָה וְשׁוּב אֶל תּוֹךְ הֲדוֹם רַגְלָךְ - חזור ושכון בבית המקדש, המכונה הדום רגליו של האל. כאמור באיכה, ב, א: אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ. ומפרש רש"י שם: הדום רגליו - שרפרף מרגלותיו וזה בית המקדש.
• וּלְבַשׁ לְבוּש אָדֹם - המשורר מתבסס על דברי נבואתו של ישעיהו שם מתואר האל כלוחם רב עוצמה הבא לעשות שפטים בממלכת אדום (שעל פי המסורת, היא המלכות האחרונה המשעבדת את ישראל). זוהי נבואת נחמה המתארת את חורבנה של אדום וגאולתה של ישראל. הקב"ה מתואר שם כהדור בלבושו, אך חמוץ בגדים, דהיינו אדום מדם האויבים, והנביא שואל אותו מדוע בגדיו אדומים, כמתואר שם (ישעיהו סג, א-ב): מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ: מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת.
• לֹא אֶדֹם - לא אשתוק, אמשיך להתפלל ולא אחדל עד : כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. כלומר עד שתברכני ותענני. המילה אֶדֹם גם מתייחסת לשורה הקודמת בה הוזכר בעקיפין (לא במפורש אמנם) הנושא של מלכות אדום, ושוב יש כאן כפל משמעות באותה מילה.
• כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי - המשורר משתמש בביטוי כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי לציין את העובדה שהוא איננו מרפה מהאל, ממש כשם שיעקב אבינו לא הרפה מהמלאך שנאבק בו ולא הסכים לשלחו עד שיברכהו, כמתואר בבראשית לב, כז: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וכך משתנה שמו של יעקב אבינו לישראל ועל שמו קרוי עם ישראל כולו.