כבר במסכת סופרים (פרק יד) נזכר כי מגילת שיר השירים נקראת בפסח. האשכנזים קוראים אותה בשבת חול המועד בבית הכנסת, ואילו יהודי איטליה ותימן נוהגים לקוראה בשביעי של פסח. במנהגים אחדים היא נקראת בליל הסדר, לאחר הסדר ופיוטיו כולם. אין עונה ההולמת את קריאת המגילה הזאת שניחוחותיה, מראותיה וקולות הטבע שבה אומרים התעוררות, נעורים ואביב, כתקופת ניסן. והפסוק המושר כאן הוא אולי הפסוק האביבי ביותר ממגילת שיר השירים. דרשתו של ר' עקיבא את שיר השירים כקודש קודשים, כשירת האהבה שבין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, נטמעה בעם ישראל לדורותיו. במסורות המדרשיות השונות ובזוהר נדרשות שיחתו של הדוד עם הרעיה והמוצאות אותם, כמתייחסות לעניינים שונים מחיי העם, וביותר סביב שעבוד מצרים, היציאה משם, ההליכה במדבר ומעמד הר סיני. אף זו סיבה לשירת השיר הזה בחג הפסח. וכך נדרשו פסוקינו בפסיקתא רבתי פרשה טו, כמדברים ביציאת מצרים - "הניצנים נראו בארץ" - זה משה ואהרן. "ועת הזמיר הגיע" - הגיע זמנה של ערלה שתיזמר [=שתיחתך]; הגיע זמנם של מצרים שייזמרו; הגיע זמנם של עבודת כוכבים ומזלות שלהם שתיעקר מן העולם – "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'" (שמות לב, יב); הגיע זמנו של ים שייבקע, "ויבקעו המים" (שם יד, כא); הגיע זמנה של שירה שתיאמר, "אז ישיר משה ובני ישראל" (שם טו, א); הגיע זמנה של תורה שתינתן, "עזי וזמרת יה" (שם שם, ב)... "וקול התור נשמע בארצנו" - אמר ר' יוחנן קול תייר טב [=תייר טוב] נשמע בארצנו, זה משה – "ויאמר משה כה אמר ה': כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" (שם יא, ד): "התאנה חנטה פגיה" - אלו שלושת ימי אפילה שבהם כלו רשעי ישראל. [=מכת חושך], "והגפנים סמדר נתנו ריח" - אילו הנשארים, שעשו תשובה ונתקבלו..
|