مرحبا بك! يمكنك التسجيل عن طريق ملء التفاصيل الشخصية الخاصة بك أو عن طريق الدخول إلى حسابك في الفيسبوك أو غوغل
او
|
ינוב פי / ר' ישראל נג'ארה יָנוּב פִּי נִיב לֵב יַקְשִׁיחַ יַהֲלוֹךְ עָלָיו רֹב אֵמִים מִי אֲנִי כִּי אֶעֱרֹךְ שִׂיחַ מוּל הַמֵּשִׂיחַ אִלְּמִים שֶׁבַח לֹא יַעַצְרוּן אִישִׁים אֲשֶׁר נֶחְצָבִים מֵאִשִּׁים וְאֵיךְ נִבְזֶה חֲדַל אִישִׁים לִפְנֵי אֵל יַעֲרֹךְ נְאוּמִים רֻבֵּי רְבָבוֹת צְבָאָיו לֹא יוּכְלוּ לִזְכֹּר פְּלָאָיו וְאֵיךְ שָׁפָל מִבְּרוּאָיו יוֹדֶה לְחַי הָעוֹלָמִים אֵיךְ אָשׁוּב וְאָרִים רֹאשִׁי וַאֲהַלֵּל שֵׁם קְדוֹשִׁי אַגְדִּיל רַחֲשִׁי מִצַּד נַפְשִׁי יְסוֹדָהּ הִיא בַּמְּרוֹמִים לָכֵן בִּהְיוֹת שׁוֹכֵן עִמָּה אַעְתִּיר לְאֵל חַי דָּר רוּמָה יִתֵּן לְאֵין אוֹנִים עָצְמָה לְהוֹדוֹת לוֹ כָּל הַיָּמִים |
|
הפיוט 'ינוב פי' משמש בתפילת יהודי בבל ותורכיה כ'רשות' למוסף של ראש השנה ויום הכיפורים. נראה כי מחברו הוא ר' ישראל נג'ארה (צפת-דמשק-עזה, מפנה המאות ה- 16-17), מגדולי המשוררים בתולדות ישראל: השם 'ישראל' חתום בראשי המחרוזות (ה'בתים', בלשוננו), שיטת השקילה בשיר היא זו הרווחת בשירתו, וניכרת אף קירבה לשונית רבה בין אחד מטורי השיר לטור בשיר אחר שלו. פיוטנו נוגע בעומק חוויית התפילה, ומעלה ספק נוקב ביחס לאפשרות קיומה: כיצד זה יוכל האדם המתפלל בכלל, ושליח הציבור בפרט, לפנות אל האל הנשגב? גם כאשר מוצא הדובר לבסוף דרך לשפוך שיחו לפני אלוהיו, אין הוא משנה את דימויו העצמי כקטן וחדל-אישים, שאינו ראוי לשבח את אלוהיו ולשאת תפילתו לפניו; משום כך, הפתרון שמציע הפיוט לבעיית המתפלל הוא כמעט פרדוכסלי: הדובר מתפלל אל האלוהים שיתן לו כוח להמשיך לפנות אליו ולהודות לו – "יִתֵּן לְאֵין אוֹנִים עָצְמָה / לְהוֹדוֹת לוֹ כָּל הַיָּמִים". בתוך כך, מעמיד הפייטן תמונה לא-שגרתית של המתח הנודע בין גוף ונפש: אותו מתח המעוצב פעמים רבות בשפה הדתית כעימות בין הנפש הרוחנית, החפצה בקרבת אלוהים, ובין הגוף הארצי, המעכב בעדה, עובר בשירנו מהפך מפליא. הפה, נציגו של הגוף, הוא הרוצה לפנות לאלוהיו בתפילה, אך דווקא הלב והנפש מונעים זאת ממנו – "יָנוּב פִּי נִיב לֵב יַקְשִׁיחַ / יַהֲלוֹךְ עָלָיו רֹב אֵמִים" – כל אימת שפיו של הדובר מנסה לפנות בתפילה ('נִיב') לאלוהיו, מיד ליבו מקשיח כנגדו, מטיל בו פחד ועוצרו מלדבר. כביכול שם הפייטן בפי שליח הציבור את ההודאה בכך שתפילה היא פעולה נועזת ביסודה, פעולה החותרת תחת הגיונה הטבעי של המציאות; הלב והנפש מייצגים את ההכרה המפוכחת בחומה המפרידה בין אדם ואלוהיו, ודווקא פיו של שליח הציבור – כלי השרת שלו – הוא שמבקש לפרוץ חומה זו, ולהבקיע בה דרך. |
| • יָנוּב פִּי נִיב לֵב יַקְשִׁיחַ יַהֲלוֹךְ עָלָיו רֹב אֵמִים – הפייטן פותח בתיאור של מצוקה: אם פיו מנסה לומר דבר-מה ('נִיב'), מיד ליבו מקשיח כנגדו, מטיל בו פחד ועוצרו מלדבר. הטור מיוסד על משלי (י, לא): פִּי צַדִּיק יָנוּב חָכְמָה. בשלב זה עדיין אין אנו יודעים מה מנסה פיו של הפייטן לומר, ומדוע ליבו מונע זאת ממנו; ניתן רק לשער כי מדובר בתפילה כלשהי, שכן הביטוי 'ניב' (ביטוי יחידאי במקרא – ישעיהו נז, יט) נדרש בדרך כלל בחז"ל כרומז לתפילה. כך למשל בתלמוד הירושלמי (ברכות, פ"ה ה"ה): "אמר רבי יהושע בן לוי: אם עשו שפתותיו של אדם תנובה [כלומר, אם תפילתו של אדם יצאה מפיו כתנובה נאה של פירות וכדומה], יהא מבושר שנשמעה תפילתו. מה טעם? [מנין?] 'בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו'". והנה, אם דרשת חז"ל מבטיחה כי ניב האדם מתקבל, משוררנו אינו מצליח לעת עתה אפילו לבטא ניב זה. • מִי אֲנִי כִּי אֶעֱרֹךְ שִׂיחַ מוּל הַמֵּשִׂיחַ אִלְּמִים – כעת מתגלה ביתר בהירות כוונתו של הפייטן: הוא רואה את עצמו כקטן וכחסר-חשיבות אל מול הקדוש ברוך הוא, שהרי גם אם ינסה להתפלל לפני האל ('אֶעֱרֹךְ שִׂיחַ'), ידוע לו כי האל עצמו הוא הנותן לו ולשאר בני אדם כח לדבר ('הַמֵּשִׂיחַ אִלְּמִים'). הצירוף 'אֶעֱרֹךְ שִׂיחַ', בדומה ל'נִיב' שהוזכר קודם, מכוון אף הוא לתפילה: 'אֶעֱרֹךְ' על פי תהלים (ה, ד) – ה' בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה; 'שִׂיחַ' – כינוי נוסף לתפילה, כדברי חז"ל בתלמוד הבבלי (ברכות כו, ע"ב): "ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר: 'תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ' (תהלים קב, א)". • שֶׁבַח לֹא יַעַצְרוּן אִישִׁים אֲשֶׁר נֶחְצָבִים מֵאִשִּׁים – לאחר שתיאר את קטנותו אל מול הקדוש ברוך הוא, עובר הפייטן לתאר את קטנותו אל מול המלאכים, המכונים 'אִישִׁים'; על פי הרמב"ם, אישים הם הדרגה הנמוכה ביותר בעולם המלאכים, והקרובה ביותר לבני האדם (משנה תורה לרמב"ם, הל' יסודי התורה, פ"ב ה"ז). מלאכים אלו מקורם מן האש – 'אֲשֶׁר נֶחְצָבִים מֵאִשִּׁים' ('אִשִּׁים' – ריבוי של 'אש' בלשון חז"ל. ראו למשל משנה זבחים, פ"ה מ"ד), והם אינם עוצרים מלשבח את הקדוש ברוך הוא ('שֶׁבַח לֹא יַעַצְרוּן'). • וְאֵיךְ נִבְזֶה חֲדַל אִישִׁים לִפְנֵי אֵל יַעֲרֹךְ נִאוּמִים – על רקע שבחם המפואר והבלתי-פוסק של המלאכים לקדוש ברוך הוא, כיצד יוכל הדובר, המתאר עצמו כ'נִבְזֶה חֲדַל אִישִׁים' – אדם פשוט, מן הפחותים שבבני אדם (על פי ישעיהו נג, ג: נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי) – לערוך לפני האל נאומי שבח? הלא כל נאומיו הם כאין וכאפס לעומת שבח המלאכים. • רֻבֵּי רְבָבוֹת צְבָאָיו לֹא יוּכְלוּ לִזְכֹּר פְּלָאָיו – מחרוזת זו נמשכת אל זו שלפניה; אפילו המלאכים וכל אלו שהם צבא השמים, הרבים לאין מספר ('רֻבֵּי רְבָבוֹת'), אינם יכולים לזכור את כל פלאיו של הקדוש ברוך הוא. נראה כי כוונת הפייטן היא שלמרות מוגבלותם החלקית של המלאכים, עדיין ראויים הם לברך ולרומם את האל, הודות לקרבתם אליו. הצגת המלאכים וצבא השמים כמופקדים על אמירת שבחו של האל רווחת כבר במקרא; כך למשל בתהלים (קמח, א-ב): הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָיו. אלא שבעוד המקרא (לפחות במזמור זה) מתאר את שירת המלאכים כחלק משירת היקום כולו, לרבות שירת האדם, משוררנו מעמיד ניגוד חריף בין שירת המלאכים, הלגיטימית, לשירתו של אדם פשוט. • וְאֵיךְ שָׁפָל מִבְּרוּאָיו יוֹדֶה לְחַי הָעוֹלָמִים – על רקע האמור בטור הקודם, בניגוד לצבא המלאכים של האל, עומד הדובר, המגדיר עצמו שוב כפחוּת שבבריות ('שָׁפָל מִבְּרוּאָיו') – ואיך יוכל להודות לקדוש ברוך הוא? 'חַי הָעוֹלָמִים' הוא כינוי רווח לאל למן הפיוט הארץ-ישראלי הקדום ואילך (וראו לדוגמא בפיוט 'האדרת והאמונה לחי עולמים'). • אֵיךְ אָשׁוּב וְאָרִים רֹאשִׁי וַאֲהַלֵּל שֵׁם קְדוֹשִׁי – הדובר ממשיך בתהייתו, כיצד זה יוכל להלל את הקדוש ברוך הוא; במעמדו הנמוך יהא בכך משום ביטוי לגאווה שאינה במקומה ('אֵיךְ אָשׁוּב וְאָרִים רֹאשִׁי'). 'שֵׁם קְדוֹשִׁי' מתפקד כאן ככינויו של האל בידי האדם, אך במקורו הוא פרפראזה על הצירוף המקראי 'שֵׁם קָדְשִׁי', המתפקד במקורו ככינויו של האל עצמו לעצמו ולנוכחותו בעולם (ראו למשל ויקרא כב, לב: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם). • אַגְדִּיל רַחֲשִׁי מִצַּד נַפְשִׁי יְסוֹדָהּ הִיא בַּמְּרוֹמִים – הטור נמשך אל הטור שלפניו, ויש לקוראו כהמשך למילת השאלה 'אֵיךְ' שפתחה את המחרוזת, כביכול – אֵיךְ אַגְדִּיל רַחֲשִׁי...; עם זאת מובנו המדויק של הטור נותר עמום מעט. ונראה שכוונתו לבטא מתח בין גופו ונפשו, כאומר – איך אוכל לומר בכלל בפי דבר-מה בשם נפשי, הרי יסודה במרומים, ואני חומרי וארצי. כזכור, מתח שכזה בין גוף ונפש עמד גם במוקד הטור הראשון של הפיוט. • לָכֵן בִּהְיוֹת שׁוֹכֵן עִמָּה אַעְתִּיר לְאֵל חַי דָּר רוּמָה – כעת, במחרוזת האחרונה של הפיוט, מגיע המשורר אל התשובה לשאלתו. תשובה זו נסמכת על התיאור שבטור הקודם: אם יסודה של נפשו הוא במרומים, הרי שבהיותו 'שׁוֹכֵן עִמָּה' – כלומר, בהיותו ה'גוף' הארצי הנושא את אותה נפש נאצלה – יכול הוא להעתיר ולהתפלל לאל חי, הדר אף הוא, כמקור נפשו של האדם, במרומים ('דָּר רוּמָה'). • יִתֵּן לְאֵין אוֹנִים עָצְמָה לְהוֹדוֹת לוֹ כָּל הַיָּמִים – לאחר שהפייטן הגיע לפתרון מצוקתו – כיצד זה יוכל להתפלל – יכול הוא ליצוק תוכן לאותה תפילה: הדובר מבקש מהקדוש ברוך הוא שיתן לו כח להודות לו עצמו כל הימים. אין בכך כל התנשאות, שכן הדובר ממשיך לתאר את עצמו בקטנותו, בכינוי 'אֵין אוֹנִים'. הצירוף 'יִתֵּן לְאֵין אוֹנִים עָצְמָה' מיוסד על תיאור כוחו הרב של הקדוש ברוך הוא בפי הנביא ישעיהו (מ, כט): נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. בסופו של דבר משלים כאן הפיוט תנועה מעגלית: אם ראשיתו בשאלת הדובר כיצד יוכל להודות לאל, הרי סופו בתשובה – האל הוא שיתן לו כח להודות לו. |
| عنوان |
ינוב פי |
|---|---|
| دورة العام |
יום כיפור;ימים נוראים;ראש השנה |
| موعد الصلاة |
שחרית |
| لغة |
עברית |
תנאי השימוש:
تخضع هذه المادة لقانون حقوق النشر و/ أو شروط الاتفاقية. يُحظر كل ما يلي ما لم يتم الحصول على إذن كتابي من مالك حقوق الطبع والنشر ومالك المجموعة: الاستنساخ والنشر والتوزيع والأداء العام والبث والنشر عبر الإنترنت أو بأي وسيلة أخرى ، كذلك إنشاء عمل مشتق من البند (على سبيل المثال ، الترجمة أو التعديل أو التكيّف) بأي شكل أو بأي وسيلة، سواء كانت رقمية أو مادية.
على الرغم مما سبق، يحق للمستخدم القيام بأي استخدامات مسموح بها على النحو المحدد في قانون حقوق النشر الإسرائيلي (5768-2007)، مثل "الاستخدام العادل". في أي حال، يجب ذكر اسم (أسماء) القيّم (القيّمين) عند الاستفادة من عملهم. يحظر الإضرار بكرامة المؤلف أو سمعته عن طريق تغيير المادة أو الإضرار بها.
يخضع استخدام المادة أيضًا لشروط استخدام موقع.
إذا كان هنالك اعتقاد بوجود هناك خطأ في المعلومات الواردة أعلاه، أو في حالة وجود أية مخاوف بشأن انتهاك حقوق النشر فيما يتعلق بهذه المادة، يرجى التواصل معنا عبر البريد الإلكتروني: [email protected]
أتعرفون المزيد عن هذا العنصر؟ وجدتم خطأ ما؟
سجل الدخول باستخدام غوغل
تسجيل الدخول باستخدام فاسيبوك
